בתום יום העבודה אני חוזר הביתה. עם היכנסי זוגתי מוסרת לידיי את הפעוט שלנו, והולכת לחדר העבודה לעבוד על הפוסט דוקטורט. המשרה השנייה שלי מתחילה בזה הרגע.
ריח חריף וחמוץ שעולה באפי מבשר לי שהפעוט החמודי חרבן. אני מניח אותו על שידת ההחתלה ופותח במלאכת החלפת הטיטול, אותה הוא מאוד לא אוהב ומגיב בהתאם בהתפרצות זעם. יש לו כבר כוח, לקטנצ'יק, אני יכול להעיד אחרי שהוא מוריד לי בעיטה ישר ללסת. כשהטיטול נפתח מתגלה ההפתעה – הרים וגבעות של עיסה דביקה שאני הולך כעת להוריד ממנו. חלק ממנה יעבור אלי. בינתיים הבולבול שלו מזדקף ומתחיל להתכוונן, כמו תותח מתנייע, ואני סופג שפריץ של פיפי היישר לפרצוף. איזה כיף.
שעה עוברת, ואני עם הקטנצ'יק באמבטיה. יותר נכון שהוא בתוך האמבטיה, ואני יושב על שפת האמבט, מסבן אותו ושר לו שירים. ואז מגיע הקטע שצריך להוריד ממנו את הסבון עם הדוש, ומתחיל הנוהל הקבוע – הוא צורח ומוריד לי בעיטה, ואני שר לו כל מיני שירים מפגרים תוך כדי. ("דושי חמודי, איזה כיף שיש דוש"). לפתע אני מחליק ונופל כולי לתוך האמבטיה. אותו זה כמובן מאוד מצחיק. אני יוצא עם הפעוט מהאמבטיה ספוג במים. זוגתי שותה קפה במבטח. "וואט דה פאק?!" היא אומרת למראה בעלה הנוטף מים. "עזבי," אני עונה, צועד עם הפעוט בידיי וראשי מושפל.
אני משכיב את הקטנצ'יק במיטה שלו. זה טקס קבוע שלוקח הרבה הרבה הרבה זמן. שרים שירים, מספרים סיפורים, עושים קצת צחוק מאבא, ולבסוף, אחרי בערך שעתיים של מאמץ עילאי, העפעפיים הקטנים מתחילים להיסגר. ואז זה קורה – נשמעת אזעקה. לא נכון!
זוגתי דוהרת אל הממ"ד. "יאללה, תיכנסו כבר!"
אבל אני מהסס. ברור לי שברגע שאני מרים אותו מהמיטה, הוא מתעורר, ואז צריך עוד איזה שעתיים לפחות עד שיירדם. לפתע פגיעת טיל לא נראית כמו משהו שלילי כל כך... "עזבי מאמי," אני אומר, "מה הסיכוי שהטיל ייפול דווקא עלינו, בעיר של שלוש מאות אלף איש."
"תגיד לי, השתגעת? קדימה, בואו."
"באמת מאמי," אני ממשיך, בונה לעצמי את הטיעון בראש תוך כדי. "את יודעת באיזה מצבים אני הייתי בצבא? כמה פעמים ירו עלינו פצמ"רים? זה הכול פסיכולוגי מאמי, באמת. הסיכוי להיפגע הוא נורא קטן."
"בעלי היקר. יש לך חמש שניות להרים את הילד הזה ולהעיף את התחת שלך לתוך הממ"ד."
אני עדיין לא מוכן להיכנע. "אולי אני פשוט אשכב עליו? ככה אם ייפול לנו גראד בסלון, אני אספוג את הרסיסים עם הגוף שלי."
"ע כ ש י ו !!!"
אין מה לעשות. הרמתי את הילד, שעיניו נפקחו לרווחה ברגע שנגעתי בו. נכנסנו לממ"ד וטרקנו את הדלת. כיפת ברזל החלה להפליא את מכותיה במטח הטילים ששוגר לעברנו, ברצף של פיצוצים עזים. עם כל פיצוץ הקטנצ'יק שואג משמחה ומוחא כפיים. זהו, הלך הלילה.
"נראה לי אני הולכת לישון," זוגתי אומרת כשאנחנו יוצאים מהממ"ד. אני לוקח את הילד חזרה למיטה, למה שמסתמן כלילה של שירה בציבור וסיפור סיפורים. אחרי שלוש שעות, כשהוא סוף כל סוף נרדם, אני מזדחל לי אל מתחת לשמיכה. לא התקלחתי אפילו.
איך הגעתי למצב הזה? הלוא פעם הייתי גבר גבר. מאצ'ו עם קבלות. והיום? אני החוליה הכי נמוכה בהיררכיה שיש לנו בבית, עבד לגחמות של אישה ופעוט מיילל.
אני חושב על אחמד, הסטודנט הבדואי. אלה חיים... להיות גבר בדואי... הכי הייתי רוצה זה להיות גבר בדואי בימים של פעם, כשהנגב היה מאוכלס רק בבדואים, והם היו אדוני המדבר. הנשים היו נשים, והגברים היו גברים... אז גבר לא היה עבד של אף אחד... איך אמר אחמד? – אני רק שומר על הבית. זה תפקיד שמתאים לגבר!
ועם המחשבה הזו אני נרדם...
המשך יבוא...
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
