ערכתי את שני הסרטים של בית לוינשטיין שמציגים לתיכוניסטים שעושים רישיון, תאר לעצמך כמה חומר גלם וכמה סיפורים יש שם, אם הייתי מציגה את הסרט המלא זה היה 10 שעות.
ו10 שעות שמאוד קשה לחתוך כי הכל חשוב ולא כי יש רזרבה.
הלכתי לטיפול פסיכולוגי כדי להגיע למצב שאעשה רישיון אחרי הסרט הראשון מפני שלא רציתי לעלות אפילו לאוטובוס או מונית, אחרי שהתחלתי בהליכי נהיגה ראיתי תאונה ואחרי עוד הפסקה ערכתי את הסרט השני של בית לוינשטיין.
אז לראות אנשים שהיה להם עולם שלם ותאונה שהרסה את העולם הזה, שלא באשמתם (!!!), כל אחד בהשלמה לגבי חיים לא חים, כשמישהו לא זהיר מטייל לו בחופשיות...
ואז לראות מוח שפוך, ולא משנה שראיתי מראות קשים יותר, הידיעה שזה לא רובים ולא פצצה, זהו כלי רכב שהפך לנשק.
מבחינתי זה לא תאונות דרכים. מבחינתי זה רצח מתוך אגואיזם ואידיוטיות. זה חלק מלהיות ישראלי- לנהוג ולהתנהג כמו בהמה.
כביש הערבה לפנות בוקר, מצפה רמון. שילוט ואזהרות של לא לנסוע במהירות- עדיין נוסעים מהר! ועוקפים! כביש דו סטרי יש אידיוטים שימהרו ויחליטו לעקוף.
וחניה! אויש כמה פזזים ומגעילים אנחנו, לחנות על מדרכה, באמצע הכביש, באדום לבן, בנכים... כי אנחנו "רק לרגע".
אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים בה ראיתי אנשים שחונים באמצע כביש כדי לקחת את הילד/לקנות סנוויץ/להשתין במקום לחפש חניה רבע שעה.
חצי שעה הרכבים מאחוריו עומדים, צופרים, יש מי שינסה לעקוף.
הפעמים בהם צפרו לך כי האטת כדי לתת למישהו לצאת מהחניה או כי מישהו חוצה את הכביש שלא במעבר חציה ועלול לההרג?
כשרואים רכב חונה או עוצר בצורה שחוסמת את הכביש - זה מסיבה! זה החוק! אבל לא- יהיה מי שינסה לעקוף, תמיד, מתוך שמוקיות. בלי לחשוב שאולי היתה תאונה, שיש סיבה.
מכיר את החניונים התת קרקעיים עם המון חניה או אזורי קניות עם חניה על שטח חול, כשיש מי שיעדיף לא לחפש או ללכת רחוק, חלילה, אז הם חונים בצורה טיפשית על מדרכה? סתם, מתוך מניאקיות ואגואיזם.
אנחנו לא מבינים שרכב זה נשק. והנהגים הזהירים ביותר יכולים למצוא את עצמם בתאונה מפני שכל שניה על הכביש מהו שלא בשליטתך יכול לקרות.
הייתי רוצה לצאת עם מחבט בייסבול ולשבור שמשה לצופרים. לשרוט "בהמה" על רכבים שלא מתאמצים לחנות ישר.
אני נגעלת מהנהיגה בישראל.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
