ארץ הדמעות האסורות
ארץ הדמעות האסורות, לצווֹח נשרים
לקונן נקיקים אל ים המוות.
משהו נחתם בי, משהו תם ונאטם.
מעינות חסומים בדפנות קשות, מיבבים מלח וגופרית.
קול בדמעה - אימה שקופה ונטיפה
קלופת כעס
חשופת שרב.
כל לילה אני חולמת מידבר ורעב
ומתעוררת אשת לוט בזרועותיך.
אתה מרשה לי - להביט קדימה ולבכות,
ארץ הדמעות האסורות,
פתוח סוגריים:
- מוסרות חיי שוב אינם ביד זרים -
סגור סוגריים,
מאחוריי.
משה
עור פניו קרן
והוא לא ידע,
ואני מלטפת את פניו באוהל.
משה האיש, משי וחרדה
ארוגים פניך, וכוהל
נצת מעיניך, ונגוהות.
אצבעותיי נוגעות ולא נוגעות.
לאן לקח אותך, אימה לפתע לחייך מוצפות
וזיכרונות יורדים, שזורים שערותיך
לוקחים אותך אליו.
אהיה שפחה כנועה, אהיה שוטפת רצפות
חול המידבר אלוק מעל כפות רגליך,
- לא ליטול אותו ממך, רק לפרום
המשי מהחרדה, לתרום
מעט שלוה לפנים המעונות,
לפתוח מעונות לך, אוויר חופשי ליצוק
בך, לינוק קור לילה. מידברי לחום המלהט
בתנורך, ואם אפשר
אז ללהט עמך.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
