הוא בשבילי אחד השירים החזקים שקראתי מעודי.
קראתי אותו לראשונה באופן חלקי, לדאבוני, מתוך המבוא לסדרת ג'נוסייד של האוניברסיטה הפתוחה (מומלץ בחום לעיין בה); כלומר, ללא שני הבתים הראשונים. ועכשיו מתברר לי עד כמה חווית הקריאה שלי הייתה רחוקה מלהיות שלמה:
"כְּאֶחָד הָרוֹצֶה לְהַזְהִיר אֶת הָעִיר מִפְּנֵי שִׁטָּפוֹן: אֲבָל
הוּא מְדַבֵּר לָשׁוֹן אַחֶרֶת. אֵין מְבִינִים אֶת דְּבָרָיו."
כל-כך נכון. אלו המתריעים בפני עוולות, שיוצאים כנגד הנורמה החברתית השותקת - קשה עד מאוד להבין באיזו שפה הם מדברים, הגם שהיא מורכבת בדיוק מאותם הסימנים ומאותם כללים בדיוק, המוכרים היטב לבריות.
מעניין שגם הרשע וגם הצעקות מדומים אצל ברכט לגשם. אלא שהגשם השני מבלח בקילוחים דקים יותר. קשה לחוש בו, בעונה שהיא כביכול לא מתאימה לגשם. רק כביכול.
כהמשך לרוח השיר, חשבתי לנכון לצרף את "בזמנים חשוכים" שלו, כמות שהתפרסם בגיליון התשיעי של כתב העת "מטעם", בתרגומו של יצחק לאור:
לֹא יַגִּידוּ: כַּאֲשֶׁר רָעַד עֵץ הָאֱגוֹז בָּרוּחַ
אֶלָּא: כַּאֲשֶׁר הַסַּיָּד דִּכֵּא אֶת הַפּוֹעֲלִים
לֹא יַגִּידוּ: כְּשֶׁהַיֶּלֶד הִקְפִּיץ אֶבֶן שְׁטוּחָה עַל פְּנֵי הַזֶּרֶם
אֶלָּא: כְּשֶׁהִתְכּוֹנְנוּ לַמִּלְחָמוֹת הַגְּדוֹלוֹת.
לֹא יַגִּידוּ: כְּשֶׁהָאִשָּׁה נִכְנְסָה לַחֶדֶר
אֶלָּא: כְּשֶׁהַמַּעֲצָמוֹת הִתְלַכְּדוּ נֶגֶד הַפּוֹעֲלִים.
אֲבָל לֹא יַגִּידוּ: הַזְּמַנִּים הָיוּ חֲשׁוּכִים
אֶלָּא: מַדּוּעַ מְשׁוֹרְרֵיהֶם שָׁתְקוּ?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
