ריצה.
ריצה.ריצה.ריצה.ריצה.ריצה.
זה מה שאריאל הרגיש,חשב וחי, זו היתה המציאות שלו: ריצה.
הם רדפו אחריו, שוב ושוב ושוב, לא היה מנוס מפניהם.
אריאל עצר מונית שברולט שנת 2000, הוא נכנס פנימה במהירות.
"למלון ההדסים" אמר.
הוא הביט מאחוריו, כלום, אין שם כלום, הם לא שם.
הוא שיפשף את עיניו, אין מצב שהם חדלו, הם אף פעם לא חדלו, אבל כעת...
הנהג הביט לאחורה, "אתה בסדר ילד?" שאל.
האם הוא בסדר?
אריאל רק הניד את ראשו והמשיך להסתכל לאחורה, מחפש בעיניו את אויביו, אבל לא מוצא.
הוא התיישב בחבטה, לא בדיוק מבין מה קורה.
הנהג הביט בו בעניין דרך המראה. "מה קורה לך, ילד?"
מה קורה לו?
הוא הביט שוב לאחור, אין שם כלום. לא ייתכן... לא יתכן...
ואז לפתע, משום מקום
בום
עילפון.
קימה.
"איפה אני?" שאל אריאל. מבוהל.
הוא היה עדיין באותה מונית, רק שהשמשה היתה מנופצת והנהג היה מת.
לנהג היה חור גדול באמצע הגוף, בערך בגודל כדורגל, רסיסי זכוכית היו נעוצים לו בפנים, ושקית האוויר היתה פתוחה.
כל הגוף של אריאל היה מכוסה בדם, חלק שלו, וחלק של הנהג.
המונית לא זזה, היא היתה תקועה באמצע הכביש, מעלה עשן.
הוא הרגיש חצי מת. אולי הוא היה.
ואז הוא הרגיש משהוא.
המונית התרוממה באוויר.
משהוא הרים אותה.
אריאל צרח בעוד המונית טסה באוויר, ישר לכיוון הנהר שלמעטה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
