אני לא רואה אנימה כי זו התחייבות גדולה מאוד לזמן, למרות שיש כמה קבוצות שמחויבות לתרגומים והורדות אפשר להשיג בכל מקום.
כשיצא ערוץ אנימה בישראל קלטתי את אזוקי צ'אן, את האופנוע ההוא והבחורה שכותבת מכתבים אחיה וזה מה שמיחד את האנימה: יש אנימה לכל גיל ומגזר כולל לקהל המערבי, יש הדגשה עצומה על אווירה ומה שמסביב גם אם יש מינימום פריימים באנימציה, והסיפורים יכולים להיות מיוחדים, פילוסופים, משונים ובלתי נתפסים למי שלא פותח ראש.
אני לא יכולה להוסיף עוד שעות ליום, ואני מורידה רק את הסרטים הדגולים כששומעים עליהם (קבר הגחליליות, המסע המופלא) אבל לא מעבר כי פשוט אין זמן, וסדרות לוקחות הרבה יותר זמן מסרט.
יש בי הערכה לקומיקס, ולציור.
למדתי המון על התרבות היפנית דרך מנגה ואנימה בתיכון כשהגשתי את עבודת הגמר שלי על קומיקס, אבל אני אוהבת יותר את האנימציה המערבית.
באיזה אופן הציורים של קומיקס האמריקאי לימדו אותי לצייר דמויות, ולצבוע, ואפילו זויות ויצירת אפקט רקע שיתאים למה שאני רוצה (תודה לך באטמן!)
הקומיקס היפני לימד אותי על מוגזמות, הומור ומעט רישום כי הם לא משקיעים בחוברות צבעוניות, רק בספרים גדולים, והסיפורים שלהם יוצאים מהכלל, עם סממנים דומים. הקומיקס האמריקאי לא מתקרב לסוף העולם, לעולמות אחרים או לערום ושינוי דמויות כמו היפנים.
מכל דבר אני לומדת משהו, ואני יכולה לספר לך בסוד שמוזיאון ישראל התחיל לפני כמה שנים בסאגת מזרח ותערוכות מיפן וסין... כי הקרנתי למי שמדריכה את התערוכות את 'אקירה'.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
