אבל ג'ונתן סטריינג' ומיסטר נורל הוא ספר שנכתב בסגנון של הספרות הרומנטית של המאה ה19 כאשר המחברת מנצלת כל מוטיב אפשרי , כולל הערות אשוליים הפטפטניות כדי להפוך את החקיינות שלה לאמינה. מעבר לסגנון ההגשה החקייני , שהוא כשלעצמו מקומם , נעשה כאן ניסיון נוסף להשגת אותנטיות מזוייפת באופן הצגת הדמויות כסתומות , כשכל אחת מהן מטלטלת מתחתיה קרחון של תסביכים שרק חלק מצומצם מהם נחשף וגם זה באופן חלקי ובמכוון.
זו גם טכניקה ספרותית שניתן למצוא אצל הענקים מלפני מאה ומשהו שנה , כדוגמת תקרי אבל כשסופרת בשנות האלפיים עושה את זה , זה כמו.... לאכול גבינה מלפני מאה שנה. אני מוצא את הרעיון עצמו מגעיל.
צריך להבין כאן עוד נקודה. דיקנס , אוסטין וכו' לא היו רק מספרים מוכשרים , הם היו גם סופרים מגוייסים ואידיאולוגים נלהבים המורכבות העלילתית שלהם שימשה כמסך להקרין עליו סיסמאות פוליטיות ולמען האמת , בקונטקסט של המאה ה19 ,הסגנון הזה הולם את הדיאלקטיקה של התקופה.
אם כך , מדוע הסופרת של סטריינג' ונורל לא טרחה לחקות את ניקולאס ניקלבי עד הסוף , מה שהיה יכול להכניס איזשהו איזון לנפיחה היצירתית שלה?
נצאתי שלוש סיבות אפשריות.
א. היא בכלל לא הבינה את הסגנון שהיא מחקה.
ב. אין לה אידיאולוגיה למעט הפלצנות.
ג. כשהיא כתבה את הספר היא כבר פזלה לתשואות הביקורת והיא ידעה שהפוסט מודרניסטים יצלבו אותה אם היא תכתוב יצירה אידאולוגית.
מה שנותר אם כן זה ספר גדוש ברברת ונטול עלילה שרובו להטטנות מילולית יומרנית , מנומר בכמה קירטועים תמוהים לכיוון הפוליטקלי קורקט (כמו המשרת הכושי שהפך למלך) ובעל סיום סתום ומופרך , כמוהו אף סופר בן המאה ה19 לא היה מעז ליצור מחמת זעמם המוצדק של הקוראים.
יש בספר כמה רעיונות נחמדים , כמו ההבדלה בין בני הפיות לבני האדם , אבל הם בטלים בשישים לעומת מימדי הקשקשת.
זהו לביקורת הספרותית להיום.
