יום הולדת 8:
מתנה כחולה הוגשה לידי. הסתכלתי על דודי וחייכתי.
"אז.. אפשר לפתוח את זה עכשיו?" שאלתי במבוכה.
הוא הנהן בראשו וליטף את שערי.
קרעתי את העטיפה הכחולה במרץ והתרגשות.
"רובוט?" שאלתי. בתוך הקופסה הקטנה הונח רובוט, עשוי ממתכת
מצופה פלסטיק שחור. "תודה" אמרתי, רק מתוך נימוס.
רובוט? מה הוא כבר יכול לעשות? ללכת ממקום למקום וליפול?
מסיבת יום ההולדת עברה מהר, השירים, העוגה והארוחה הגדולה נגמרו.
האורחים הלכו.
עליתי לחדר ודחפתי את הרובוט לתוך המגירה. לא מגירה מיוחדת, שבה שומרים דברים
מיוחדים. סתם עוד מגירה, בה דברים נאבדים במהירות.
יום הולדת 16:
חזרתי הביתה עם פנס בעין, מסוחרר ועצבני.
"טום?" שאלה אחותי הקטנה. "מה את עושה ערה בשעה כזאת?" שאלתי בעצבנות.
"דאגתי לך" אמרה בעצב. "אבל לא אמורות להיות לך דאגות! את רק בת שמונה!"
לחשתי. הובלתי אותה לחדרה. כשהייתי בטוח שהיא נרדמה התקדמתי אל הכיור.
שטפתי את פניי. "יום הולדת שמח" לחשתי בעצב.
הסתכלתי במראה, הפצע חמור יותר משחשבתי.
נכנסתי לחדר וטרקתי את הדלת, לפני שמשהו, או מישהו, ישנה את דעתי.
פתחתי את מגירת העץ. חפרתי בין המבחנים ומצאתי את הרובוט.
"רובוט... יש לו חיים פשוטים כול כך" מלמלתי.
פתחתי את החלון הגדול.
"למה אני לא יכול להיות רובוט? שהולך, והולך, ואז נופל וקם?"
שאלתי וקפצתי. למטה, אל העיר הגדולה, אל החיים הפשוטים.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
