זה ההתחלה של הפרק השלישי.
מקווה שתאהבו! D:
נערה, שיכולה לכרות עצים שלמים בידיים חשופות, שיכולה לרוץ במהירות על טבעית, ועץ לא יכול להרוג אותה. לילות שלמים שאני חולם עליה. לרוב חלומות מחרידים ומטרידים. ברובם אני ראיתי את שתי הנערות משספות אותי בהנאה, עם חיוך רחב על הפנים. כך עוברים עליי ביעף שלושה שבועות. כל פעם שצדתי ביער, היה נדמה לי ששמעתי צעדים מאחורי, וכשהסתובבתי לא ראיתי אף אחד. בכפר הכירו בי כגיבור. כינו אותי "צייד המכשפות". בראשי, לא הפסקתי לראות את הנערה, שוכבת בשלג ללא רוח חיים, ולפתע פוקחת עיניים.
בינתיים, החורף עמד להסתיים. באגם הקפוא נפערו סדקים, שחשפו מים אפורים-כחולים. שכבת השלג, שציפתה את כל האזור נעשתה דקה מעט, והלילות נעשו קרים פחות.
ערב אחד, ישבתי עם אבי בפונדק. המון אנשים היו שם. הייתה אווירה מאוד רועשת ושמחה. אבל אני הייתי שקוע בדיכאון. אחרי כל פגישה עם הנערה, הרגשתי ריקנות. בזמן שאנשים דיברו, צחקו, ושתו, הדלת החורקת נפתחה. באופן טבעי, כולם הסתכלו כדי לראות מי נכנס, אבל זו לא הייתה דמות מוכרת. בהתחלה לא זיהיתי אותה, עד שהסתכלתי על פניה. זו הייתה הנערה זהובת השיער.
אבל היא נראתה כמו נערה אחרת. היא הייתה חייכנית וביישנית, אך מקסימה כתמיד. היא הפעם לא לבשה את הברדס האדום, שהיה סימן ההיכר שלה. היא לבשה שמלה שחורה, וצעיף כחול כהה. כל הגברים לטשו בה מבטים. היה נער צעיר, שהסתכל עליה כאילו היא הייתה הדבר היפה ביותר שראה מימיו. פיו היה פעור עד כדי שחששתי שיזיל ריר. אבל הנערה לא נראתה כאילו היא מתייחסת אליו. היה גבר מבוגר, שעמד בפינה, על יד האח, ונעץ בה מבט מלחיץ. בעיניו ראיתי שנאה עמוקה. הנערה התיישבה בדלפק. על ידי. הייתי בטוח שהסמקתי לרגע. תמיד כשאני רואה אותה, אני שוכח מכל מה שהיא עשתה. אני שוכח מהסוד שהיא מסתירה. אני שוכח מסיוטי הלילה, שבהם היא הורגת אותי. אני פשוט רואה אותה כמו שהיא. זה אמיץ מצידה להיחשף ככה. הרי בפעם האחרונה שהופיעה בכפר, התגלתה כמכשפה. אולי בגלל זה החליטה לגוון בלבוש. אולי היא בנתה על זה שאנשי הכפר לא יזההו כל כך את פניה. חששתי מהאיש בפינה. אולי הוא זיהה אותה, וידע שהיא לכאורה "מכשפה". "את רוצה לשתות משהו?" שאל אותה המלצר שבצד השני של הדלפק. "לא. תודה." ענתה בשקט. "שלום!" אמרתי לה.
היא הסתכלה עליי כאילו זאת הפגישה הראשונה שלנו.
"שלום!" היא השיבה.
"מאיפה את בכפר?" שאלתי אותה.
"אני גרה ביער." ענתה, והפרה את הבטחתה לא לדבר עם זרים.
"גם אני! על שפת האגם."
"אני יודעת. ראיתי אותך צד ביער פעם." היא אמרה כאילו זה לא מובן מאליו.
בזמן ששוחחנו, כל האנשים הפסיקו לבהות בה, וחזרו לעניינם. אפילו האיש בפינה. "קוראים לי ג'ק." אמרתי והושטתי יד ללחיצה. "ליליאן. אבל בקיצור, לילי." אמרה ולחצנו ידיים.
"מה שלום הסבתא שלך?" שאלתי.
"היא בסדר עכשיו." אמרה ונעצה מבט באיש שבפינה, שהיה שקוע בשיחה עם ידידו.
היא הוציאה מתיק העור שלה בקבוק זכוכית, מלא בנוזל אדום. היא פתחה את הפקק ולגמה. כשסיימה ללגום שאלתי בנימוס. "מה את שותה?"
"זה מיץ שסחטתי מפירות יער." אמרה במתיקות. לפתע, בלי ששמה לב, הבקבוק החליק לה מהיד, והתנפץ על הרצפה. שלולית אדומה התפשטה על אריחי העץ. "מצטערת." אמרה.
היא התכופפה, ונגעה בשברי הזכוכית. לפתע, כל השברים, אפילו הקטנים, התחילו לזוז. לאט – לאט, כל הבקבוק השבור התחיל להתגבש. ולבסוף, הבקבוק חזר להיות שלם. בלי שום פגם. לא האמנתי למראה עיני. כל האנשים, אפילו אבא שלי. הגיבו כאילו זה דבר טבעי, והמשיכו לדבר. רק האיש שבפינה נעץ בה מבט רושף. היא התעלמה ממנו והתיישבה על הכיסא.
"אז... איפה היינו?"
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
