לרגלי הגבעה אני חי, בשולי השדות
חורשות לוחשות לעת לילה. רוחות
חולפות בעברה מותירות אחריהן שברי-
ענפים וקני ציפורים אבודות.
ואני לא בעניין החורשות ולא במעללי-
הרוח, אלא במה שמעבר לעצים ומעבר
לרוח, למה שהומה אלי מראש גבעת-עולם
שרויה בדומיית נצח ועם כל המאיר
שכוסס בלב לא אחדל להקשיב להמיה
חרישית שזורמת אלי כמו בכיו של לילה
בעודי מחכה נשען על גזעי האורן, כאילו
לא הייתה פרידה בעולם ולא היה כלום
לבד מאותה המיה חרישית בת אלמוות
חולפת את העפר ואת העצים ואת האבנים
ושמה מחנק לגרוני.
(נתן יונתן, מתוך 'שבילי עפר', 1951)
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה