בקורת מפורטת עליו.
הבקורת -
פרק וחצי מהספר:
אריק פוסטר
____________________________________________________________________________________
1
קוראים לי אריק. אריק פוסטר.
והסיפור שלי מתחיל בלילה אחד שבו השתנו חיי, בשעה 3 אחר חצות, כשנסעתי חזרה לביתי בכביש ז'בוטינסקי הארור והארוך, שמחבר את פתח תיקווה, בני ברק ורמת גן. זהו אחד הכבישים העמוסים ביותר במדינה, החל משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ואני נאלץ לנסוע בו די הרבה, לעבודה וחזרה ובכלל.
הכביש הזה, שלא מעט פעמים לוקח יותר משעה לעבור בו מרחק של עשרה קילומטרים עלובים, מקנה לאדם מיומנויות של נהיגה, תמרונים ובעיקר קללות, שאחריהם מידת החיבה שנותרת בך כלפי אנשים שואפת לאפס ומטה.
אבל, על כל פנים, אם לא הייתי תושב קבע של הכביש הזה, לא היה קורה לי הדבר המופלא והקסום ביותר שקרה לי בחיי, באותו לילה, בשעה 3 בערך, כשעצרתי באחד הרמזורים. בזמן הזה, שבו אני ממתין שהאדום יתחלף לירוק, אני כדרכי תמיד מתחיל לסרוק את תחנות הרדיו, מחפש כל מיני שידורים מעניינים, כאלו שאפשר לשמוע בטווח של מקסימום קילומטר. אני אוהב להתעכב לרגע על איזו מוזיקה ערבית כבדה כזו, או סתם לשמוע איזו תחנה נידחת שבמקרה משדרת איזה שיר טוב. לפעמים גם קורה שאני נופל על תחנה פיראטית, דתית כזו, שמשדרת משהו בסגנון: "יש לכם הזדמנות לתרום ח"י שקלים ומעלה עד סוף השיר... והנה שמואל כבר תרם ח"י כפול ח"י דולרים, תזכה למצוות שמואל הלוואי שתצליח בעבודה בפרנסה, בזיווג, בבריאות ושכל מעשה ידיך יבורכו מן השמיים, אמן ואמן...".
האמת? הורגות אותי התחנות האלה והאנשים שמצלצלים אליהן ועורכים שם תחרות מי תורם יותר. כאילו, לא שיש לי משהו נגד דת, או אלוהים, חס ושלום, אבל ה"מסחרה" הזו תמיד דחתה אותי ולא הבנתי איך מישהו קונה את זה בכלל?! כאילו, אנחנו חיים במאה ה21 ולכל כך הרבה אנשים עדיין יש גישה פרימיטיבית לחיים ולכל הקטע הזה של מזל טוב, ממש כפי שחיו בימיי הביניים.
אנשים אשכרה תורמים כספים כדי לזכות בחיים טובים יותר, עוטים חוטים אדומים, חופפים בשמפו קדוש, שעשוי ממים קדושים, משתטחים על קברים ועושים פעולות כל כך לא הגיוניות, שזה הזוי.
מה שאני רוצה להגיד זה, שבעידן כל כך מדעי וחומרני, עדיין אנשים, ברוב ייאושם, פונים אל מחוזותיהם המטופשים של המיסטיקה וה"אנרגיות", בחיפוש אחר פיתרון למחלה, פרנסה, זוגיות ושאר שטויות. באמת, אנשים עושים מעשים ופעולות שהיו מוציאים עליהם להורג בזמן האינקוויזיציה על חשד למעשה כישוף, אי שם באחת המאות. לא זוכר איזו.
אבל כמה שזה דוחה, אני אוהב לשמוע את התחנות האלו, של המתרימים בשם האלוהים. הן מצחיקות אותי. תמיד כשאני סורק את התחנות ונופל על אחת כזו, אני ממשיך להאזין לה עד שנגמר טווח הקליטה. גם תמיד יש שם איזשהו שדרן שכל הזמן מתגלגל מצחוק בטירוף ואומר "ישתבח שמו ישתבח שמו, החיים יפים, הציפורים מצייצות... ישתבח שמו... הודית היום לה'??... ישתבח שמו... חה חה חה".
החיים יפים? הציפורים מצייצות?? נראה אותך נוסע ב 8 בבוקר בכביש ז'בוטינסקי לעבודה!
אני בטוח שאפחד לא רואה שם שום ציפורים שמצייצות. בז'בוטינסקי, אין ציפורים מצייצות. יש שם רק נהגים שמקללים, מחטטים באף עד שהאצבע כמעט ומגיעה להם למוח, מעשנים סיגריות בשרשרת מרוב עצבים ואז, שוב מקללים. מעבר לכך, אחד הדברים שתמיד אפשר לראות בז'בוטינסקי בשעה 8 בבוקר, זה נהג שנתקע לו הרכב. הוא מבחינתו, משאיר אותו תקוע באמצע הכביש, תוך כדי כך שהוא גורם לפקק עד באר שבע. אם תשאלו אותו, הוא זה שבכלל מסכן והעובדה שהוא תוקע את כל שאר העולם בפקקים של קילומטרים, היא בכלל עשיית צדק במצבו. ברור שמצידו שכולם עכשיו ימותו בזמן שהוא מחכה לחילוץ.
אני לא רוצה להישמע שלילי, למרות שאני כן כזה לפי מה שמרבית המכרים שלי אומרים. אבל האמת היא, שהייתי כזה רק עד אותו לילה בשעה 3, כשנעצרתי ברמזור וסרקתי את הרדיו בחיפוש אחר תחנה מעניינת. וזה לא שמאז הפסקתי להיות שלילי או משהו כזה, אלא פשוט, הבנתי שצדקתי. שיש סיבה להיות שלילי. כי החיים הם מן כזה דבר, שגם אם יעברו עליך שנתיים שלמות בסבבה, פתאום יום אחד, יעיר אותך כאב שיניים באמצע הלילה ויהלום לך בראש. כאב, שיגרום לך באותו רגע לשנוא את הכל ולוותר, אם היה אפשר, על כל הכיף שהיה לך עד אותו רגע, בתמורה לכך שיפסיק הכאב. לא ככה?!
אני, מזמן הפסקתי להאמין בכיף. כאילו, תמיד איך שאני מתחיל ליהנות, אז ישר אני מתחיל לסבול מהשאלה, כמה זמן נשאר עד שהכל יסתיים. וכשזה מסתיים, נראה כאילו שמעולם זה לא קרה. ומה שכן נשאר, הופך מאוד מהר לנוסטלגיה ואתה מוצא את עצמך מיואש מהכל כבר בגיל צעיר. אתה מוצא את עצמך מבלה עם חברים ואתם מעלים זיכרונות כמו איזה חבורת זקנות בפארק ונזכרים בחוויות מהעבר ומרגישים כמה טוב היה פעם ואתם כולה, גג 32.
בתכלס, לדעתי, הכיף נגמר בגיל 25 בערך, אבל לרוב האנשים לוקח עד גיל 45 לקלוט את זה ואז, כל הכיף הוא כבר לא ממה שבאמת גורם לך טוב ותענוג, אלא מכך שאתה נאחז בכוח, ממש באצבעות, בדברים שעשו לך את זה פעם. ואם זה עשה לך את זה פעם אז למה לא שוב? ואז ואתה פשוט ממשיך לעשות אותם ומשכנע את עצמך, שאתה עדיין נהנה.
2
אני יודע שאני נשמע נורא פסימי ומדכא, אבל אני לא מסוגל לשקר את עצמי. והאמת, שאני לא מוצא כבר טעם בחיים כמו שהם נראים. כאילו, ברור שיש מידי פעם הנאות קטנות מהדברים השטותיים שבחיים, מהדברים הקטנים, אבל אני מרגיש שלא בשביל זה באתי לחיות 70 שנה, פחות או יותר.
גם הטיפוסים שאני הכי שונא, הם אלו שאומרים ששווה לחיות אפילו עד 120, בשביל הדברים הקטנים. אנשים כאלה משקרים לעצמם, רק כדי לא לעמוד מול האמת ולהגיד שהחיים, הם תקופה קשה! זה בלתי נסבל בעיניי, לשקר לעצמך. מילא לאחרים, אבל בשביל מה לך לשקר לעצמך? מה זה נותן?
האמת שזה הרבה מעבר לדברים הרגילים. זאת אומרת, הדבר שהכי מטריד אותי הוא, שאני יודע שגם אם היה לי את כל הכסף שאפשר, נשים בכל צבע, בתים במלא מקומות, מנוי לחדר כושר שברור שלא הייתי הולך אליו אף פעם ומכונית עם פטנט עוקף ז'בוטינסקי, תמיד הייתה מנקרת לי המחשבה הזו. התהיה המציקה של "בשביל מה לי לחיות את כל החיים האלו"? כדי לעשן סיגריות? בשביל לאכול סביח, לחזור מהעבודה ולצפות בטלויזיה בחדשות מדי ערב? כדי לפרוש לפנסיה, לריב 30 שנה עם איזו אישה שטוענת שהיא אשתי ואז למות? מה זה נותן?!
וזו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש באותו לילה, כשנעצרתי ברמזור. כשנסעתי בכביש הארוך בחיי, בוחן אותו, כמה הוא שקט כרגע, נעים, פתוח לגמרי. הבטתי סביבי וייחלתי שמחר בבוקר, כמו שקורה פעם באף פעם, הדרך תזרום משום מה. זה קורה לפעמים, בלי שאתה יודע מדוע ומה הסוד שאתה צריך לגלות כדי שזה יקרה יותר. לנסוע בדרכים צדדיות? לצאת מוקדם יותר?
וככה, תוך כדי המחשבה הזו, לחצתי על סורק התחנות שנעצר לפתע על 95.3 ושמעתי קול בוקע מהרדיו. זה היה מעין קול עמוק, מעט צרוד אך מלא כוח, שאמר:
"אני לא יודע אם מישהו שומע אותי כרגע, אבל... אם כן, אז אני מדבר אליך, אליכם... לאלו שרוצים לדעת, מה אנחנו עושים פה, על הכדור הזה, כדור הארץ... אני לא יודע אם מישהו שומע אותי, אבל אם כן, אז אני מדבר אליכם, לאלו שרוצים לדעת מה... מה הטעם לחיים...".
ואז הנהג שמאחורי, שכנראה כבר המתין זמן מה שאסע כי הרמזור התחלף לירוק, הקפיץ אותי בצפצוץ חד. באופן אוטומטי לחצתי על הדוושה ונתתי גז, כשכולי מופתע ממה שקרה לי כרגע. זה היה מוזר ומסקרן בעיקר בגלל צירוף המקרים המדהים, שמה שההוא אמר ברדיו, היה בדיוק מה שחשבתי באותו רגע. קטע פשוט מוזר. איך שהתחלתי לנסוע השידור החל להתעמעם ולהיקטע ומה שעוד הספקתי לשמוע היה:
"אני משדר אליכם, לא רחוק מפה, בדרך ז'בוטינסקי... ואני מקווה שמישהו שומע אותי... כדי להעביר את ה... את המסר של..." וזהו.
כאן זה הפסיק. מצאתי את עצמי מתקרב לרמזור האדום הבא, כולי מוטרד וסקרן להמשיך ולשמוע מה זה היה. השעה הייתה די מאוחרת והייתי צריך לקום למחרת מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים, אבל משהו בתוכי לא נתן לי מנוחה ומייד פירססתי בחזרה לאזור שממנו הייתה קליטה. אמרתי לעצמי שעוד דקה או שתיים הן לא מה שישנה. לאחר נסיעה של איזה מאה מטרים, התחלתי שוב לשמוע את הקול העמוק הזה בוקע מהרדיו. קול, שכאילו הגיע מעולם אחר. קול, שכאילו דיבר אלי אישית. האטתי.
"...מספיק לי שאדם אחד ישמע את דבריי... " אמר הקול שנשמע עתה בבירור "כי אדם אחד, הוא כמו שכתוב, עולם ומלואו".
המשכתי לנסוע באיטיות עד ששמעתי הכי ברור שניתן, אותתי ימינה כדי לעצור ליד החניון הגדול שבצד הדרך, הדלקתי סיגריה והגברתי את הווליום במכשיר הרדיו.
"אני משדר מהבית שלי, עם ציוד של מה שנקרא, חובב רדיו... כי... מפני שלא מצאתי דרך אחרת, להעביר את המסר שאותו אני רוצה להעביר". הקשבתי. "... אני לא אדם צעיר ואני מאוד מקווה ש... שמישהו מאזין לי כרגע... מישהו ששאל את עצמו פעם, בשביל מה... בשביל מה אנו חיים...?".
הבטתי מהופנט על מכשיר הרדיו ומשכתי שאיפה ארוכה מהסיגריה...
הבקורת -
קישור חיצוני • www.shelleyelkayam.mysay.co.il
http://www.shelleyelkayam.mysay.co.il/articles/ShowArticle.aspx?articlePI=aabbvnפרק וחצי מהספר:
אריק פוסטר
____________________________________________________________________________________
1
קוראים לי אריק. אריק פוסטר.
והסיפור שלי מתחיל בלילה אחד שבו השתנו חיי, בשעה 3 אחר חצות, כשנסעתי חזרה לביתי בכביש ז'בוטינסקי הארור והארוך, שמחבר את פתח תיקווה, בני ברק ורמת גן. זהו אחד הכבישים העמוסים ביותר במדינה, החל משעות הבוקר ועד שעות הערב המאוחרות ואני נאלץ לנסוע בו די הרבה, לעבודה וחזרה ובכלל.
הכביש הזה, שלא מעט פעמים לוקח יותר משעה לעבור בו מרחק של עשרה קילומטרים עלובים, מקנה לאדם מיומנויות של נהיגה, תמרונים ובעיקר קללות, שאחריהם מידת החיבה שנותרת בך כלפי אנשים שואפת לאפס ומטה.
אבל, על כל פנים, אם לא הייתי תושב קבע של הכביש הזה, לא היה קורה לי הדבר המופלא והקסום ביותר שקרה לי בחיי, באותו לילה, בשעה 3 בערך, כשעצרתי באחד הרמזורים. בזמן הזה, שבו אני ממתין שהאדום יתחלף לירוק, אני כדרכי תמיד מתחיל לסרוק את תחנות הרדיו, מחפש כל מיני שידורים מעניינים, כאלו שאפשר לשמוע בטווח של מקסימום קילומטר. אני אוהב להתעכב לרגע על איזו מוזיקה ערבית כבדה כזו, או סתם לשמוע איזו תחנה נידחת שבמקרה משדרת איזה שיר טוב. לפעמים גם קורה שאני נופל על תחנה פיראטית, דתית כזו, שמשדרת משהו בסגנון: "יש לכם הזדמנות לתרום ח"י שקלים ומעלה עד סוף השיר... והנה שמואל כבר תרם ח"י כפול ח"י דולרים, תזכה למצוות שמואל הלוואי שתצליח בעבודה בפרנסה, בזיווג, בבריאות ושכל מעשה ידיך יבורכו מן השמיים, אמן ואמן...".
האמת? הורגות אותי התחנות האלה והאנשים שמצלצלים אליהן ועורכים שם תחרות מי תורם יותר. כאילו, לא שיש לי משהו נגד דת, או אלוהים, חס ושלום, אבל ה"מסחרה" הזו תמיד דחתה אותי ולא הבנתי איך מישהו קונה את זה בכלל?! כאילו, אנחנו חיים במאה ה21 ולכל כך הרבה אנשים עדיין יש גישה פרימיטיבית לחיים ולכל הקטע הזה של מזל טוב, ממש כפי שחיו בימיי הביניים.
אנשים אשכרה תורמים כספים כדי לזכות בחיים טובים יותר, עוטים חוטים אדומים, חופפים בשמפו קדוש, שעשוי ממים קדושים, משתטחים על קברים ועושים פעולות כל כך לא הגיוניות, שזה הזוי.
מה שאני רוצה להגיד זה, שבעידן כל כך מדעי וחומרני, עדיין אנשים, ברוב ייאושם, פונים אל מחוזותיהם המטופשים של המיסטיקה וה"אנרגיות", בחיפוש אחר פיתרון למחלה, פרנסה, זוגיות ושאר שטויות. באמת, אנשים עושים מעשים ופעולות שהיו מוציאים עליהם להורג בזמן האינקוויזיציה על חשד למעשה כישוף, אי שם באחת המאות. לא זוכר איזו.
אבל כמה שזה דוחה, אני אוהב לשמוע את התחנות האלו, של המתרימים בשם האלוהים. הן מצחיקות אותי. תמיד כשאני סורק את התחנות ונופל על אחת כזו, אני ממשיך להאזין לה עד שנגמר טווח הקליטה. גם תמיד יש שם איזשהו שדרן שכל הזמן מתגלגל מצחוק בטירוף ואומר "ישתבח שמו ישתבח שמו, החיים יפים, הציפורים מצייצות... ישתבח שמו... הודית היום לה'??... ישתבח שמו... חה חה חה".
החיים יפים? הציפורים מצייצות?? נראה אותך נוסע ב 8 בבוקר בכביש ז'בוטינסקי לעבודה!
אני בטוח שאפחד לא רואה שם שום ציפורים שמצייצות. בז'בוטינסקי, אין ציפורים מצייצות. יש שם רק נהגים שמקללים, מחטטים באף עד שהאצבע כמעט ומגיעה להם למוח, מעשנים סיגריות בשרשרת מרוב עצבים ואז, שוב מקללים. מעבר לכך, אחד הדברים שתמיד אפשר לראות בז'בוטינסקי בשעה 8 בבוקר, זה נהג שנתקע לו הרכב. הוא מבחינתו, משאיר אותו תקוע באמצע הכביש, תוך כדי כך שהוא גורם לפקק עד באר שבע. אם תשאלו אותו, הוא זה שבכלל מסכן והעובדה שהוא תוקע את כל שאר העולם בפקקים של קילומטרים, היא בכלל עשיית צדק במצבו. ברור שמצידו שכולם עכשיו ימותו בזמן שהוא מחכה לחילוץ.
אני לא רוצה להישמע שלילי, למרות שאני כן כזה לפי מה שמרבית המכרים שלי אומרים. אבל האמת היא, שהייתי כזה רק עד אותו לילה בשעה 3, כשנעצרתי ברמזור וסרקתי את הרדיו בחיפוש אחר תחנה מעניינת. וזה לא שמאז הפסקתי להיות שלילי או משהו כזה, אלא פשוט, הבנתי שצדקתי. שיש סיבה להיות שלילי. כי החיים הם מן כזה דבר, שגם אם יעברו עליך שנתיים שלמות בסבבה, פתאום יום אחד, יעיר אותך כאב שיניים באמצע הלילה ויהלום לך בראש. כאב, שיגרום לך באותו רגע לשנוא את הכל ולוותר, אם היה אפשר, על כל הכיף שהיה לך עד אותו רגע, בתמורה לכך שיפסיק הכאב. לא ככה?!
אני, מזמן הפסקתי להאמין בכיף. כאילו, תמיד איך שאני מתחיל ליהנות, אז ישר אני מתחיל לסבול מהשאלה, כמה זמן נשאר עד שהכל יסתיים. וכשזה מסתיים, נראה כאילו שמעולם זה לא קרה. ומה שכן נשאר, הופך מאוד מהר לנוסטלגיה ואתה מוצא את עצמך מיואש מהכל כבר בגיל צעיר. אתה מוצא את עצמך מבלה עם חברים ואתם מעלים זיכרונות כמו איזה חבורת זקנות בפארק ונזכרים בחוויות מהעבר ומרגישים כמה טוב היה פעם ואתם כולה, גג 32.
בתכלס, לדעתי, הכיף נגמר בגיל 25 בערך, אבל לרוב האנשים לוקח עד גיל 45 לקלוט את זה ואז, כל הכיף הוא כבר לא ממה שבאמת גורם לך טוב ותענוג, אלא מכך שאתה נאחז בכוח, ממש באצבעות, בדברים שעשו לך את זה פעם. ואם זה עשה לך את זה פעם אז למה לא שוב? ואז ואתה פשוט ממשיך לעשות אותם ומשכנע את עצמך, שאתה עדיין נהנה.
2
אני יודע שאני נשמע נורא פסימי ומדכא, אבל אני לא מסוגל לשקר את עצמי. והאמת, שאני לא מוצא כבר טעם בחיים כמו שהם נראים. כאילו, ברור שיש מידי פעם הנאות קטנות מהדברים השטותיים שבחיים, מהדברים הקטנים, אבל אני מרגיש שלא בשביל זה באתי לחיות 70 שנה, פחות או יותר.
גם הטיפוסים שאני הכי שונא, הם אלו שאומרים ששווה לחיות אפילו עד 120, בשביל הדברים הקטנים. אנשים כאלה משקרים לעצמם, רק כדי לא לעמוד מול האמת ולהגיד שהחיים, הם תקופה קשה! זה בלתי נסבל בעיניי, לשקר לעצמך. מילא לאחרים, אבל בשביל מה לך לשקר לעצמך? מה זה נותן?
האמת שזה הרבה מעבר לדברים הרגילים. זאת אומרת, הדבר שהכי מטריד אותי הוא, שאני יודע שגם אם היה לי את כל הכסף שאפשר, נשים בכל צבע, בתים במלא מקומות, מנוי לחדר כושר שברור שלא הייתי הולך אליו אף פעם ומכונית עם פטנט עוקף ז'בוטינסקי, תמיד הייתה מנקרת לי המחשבה הזו. התהיה המציקה של "בשביל מה לי לחיות את כל החיים האלו"? כדי לעשן סיגריות? בשביל לאכול סביח, לחזור מהעבודה ולצפות בטלויזיה בחדשות מדי ערב? כדי לפרוש לפנסיה, לריב 30 שנה עם איזו אישה שטוענת שהיא אשתי ואז למות? מה זה נותן?!
וזו בדיוק המחשבה שעברה לי בראש באותו לילה, כשנעצרתי ברמזור. כשנסעתי בכביש הארוך בחיי, בוחן אותו, כמה הוא שקט כרגע, נעים, פתוח לגמרי. הבטתי סביבי וייחלתי שמחר בבוקר, כמו שקורה פעם באף פעם, הדרך תזרום משום מה. זה קורה לפעמים, בלי שאתה יודע מדוע ומה הסוד שאתה צריך לגלות כדי שזה יקרה יותר. לנסוע בדרכים צדדיות? לצאת מוקדם יותר?
וככה, תוך כדי המחשבה הזו, לחצתי על סורק התחנות שנעצר לפתע על 95.3 ושמעתי קול בוקע מהרדיו. זה היה מעין קול עמוק, מעט צרוד אך מלא כוח, שאמר:
"אני לא יודע אם מישהו שומע אותי כרגע, אבל... אם כן, אז אני מדבר אליך, אליכם... לאלו שרוצים לדעת, מה אנחנו עושים פה, על הכדור הזה, כדור הארץ... אני לא יודע אם מישהו שומע אותי, אבל אם כן, אז אני מדבר אליכם, לאלו שרוצים לדעת מה... מה הטעם לחיים...".
ואז הנהג שמאחורי, שכנראה כבר המתין זמן מה שאסע כי הרמזור התחלף לירוק, הקפיץ אותי בצפצוץ חד. באופן אוטומטי לחצתי על הדוושה ונתתי גז, כשכולי מופתע ממה שקרה לי כרגע. זה היה מוזר ומסקרן בעיקר בגלל צירוף המקרים המדהים, שמה שההוא אמר ברדיו, היה בדיוק מה שחשבתי באותו רגע. קטע פשוט מוזר. איך שהתחלתי לנסוע השידור החל להתעמעם ולהיקטע ומה שעוד הספקתי לשמוע היה:
"אני משדר אליכם, לא רחוק מפה, בדרך ז'בוטינסקי... ואני מקווה שמישהו שומע אותי... כדי להעביר את ה... את המסר של..." וזהו.
כאן זה הפסיק. מצאתי את עצמי מתקרב לרמזור האדום הבא, כולי מוטרד וסקרן להמשיך ולשמוע מה זה היה. השעה הייתה די מאוחרת והייתי צריך לקום למחרת מוקדם כדי לא להיתקע בפקקים, אבל משהו בתוכי לא נתן לי מנוחה ומייד פירססתי בחזרה לאזור שממנו הייתה קליטה. אמרתי לעצמי שעוד דקה או שתיים הן לא מה שישנה. לאחר נסיעה של איזה מאה מטרים, התחלתי שוב לשמוע את הקול העמוק הזה בוקע מהרדיו. קול, שכאילו הגיע מעולם אחר. קול, שכאילו דיבר אלי אישית. האטתי.
"...מספיק לי שאדם אחד ישמע את דבריי... " אמר הקול שנשמע עתה בבירור "כי אדם אחד, הוא כמו שכתוב, עולם ומלואו".
המשכתי לנסוע באיטיות עד ששמעתי הכי ברור שניתן, אותתי ימינה כדי לעצור ליד החניון הגדול שבצד הדרך, הדלקתי סיגריה והגברתי את הווליום במכשיר הרדיו.
"אני משדר מהבית שלי, עם ציוד של מה שנקרא, חובב רדיו... כי... מפני שלא מצאתי דרך אחרת, להעביר את המסר שאותו אני רוצה להעביר". הקשבתי. "... אני לא אדם צעיר ואני מאוד מקווה ש... שמישהו מאזין לי כרגע... מישהו ששאל את עצמו פעם, בשביל מה... בשביל מה אנו חיים...?".
הבטתי מהופנט על מכשיר הרדיו ומשכתי שאיפה ארוכה מהסיגריה...