פורומים » א כללי
האזור הכללי. פה אפשר לדבר על כל מה שלא נכנס למקומות האחרים.
כתיבת הודעה חדשה בפורום א כללי
» נצפה 123 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-2 חודשים טעימה מתוך "מוות בשנגרי-לה", יגאל צור, הוצאת כנרת-זבמ יגאל צ.
טעימה מתוך "מוות בשנגרי-לה" יגאל צור
הוצאת כנרת, זב"מ
"מה שמטריד אותי יותר מכול, זה שבמייל האחרון איתיאל הודיע לי שבסוף השנה הקרובה הוא עומד לפרוש למבדד מרוחק עוד יותר, למדיטציה של שלוש שנים, שלושה חודשים ושלושה ימים, ואז ינתק כל קשר עם העולם."
וילי החריש. ינק מהסיגר. לקח לגימה מהכוס.
"עד פה הכול ברור?"
"כן," אמרתי בטון הכי שגרתי, כאילו אני מדבר על זה יום-יום וכל היום, "זאת מדיטציה טיבטית ידועה. בדרך כלל גם עושים אותה בחושך."
הוא הסתכל עלי במבט ארוך ובוחן. הפרטים שהוספתי היו טיפות של חומר בערה משובח על להבה שכבר דלקה לא מעט זמן. "לזה אני לא מוכן ולא יכול להסכים," אמר לבסוף, "אני חייב לפעול לפני שאאבד אותו סופית."
שתקתי. ראיתי שמשהו עובר לו בראש. משהו שהוא טחן ככל הנראה אינספור פעמים, עד שהגיע להחלטה.
"וכאן באה ההתערבות שלנו," אמר.
"אני מקשיב."
"אני מתערב איתך שבתוך שנה מהיום הבן שלי מגיע לכאן, למשרד הזה, עם אישה ותינוק, ואומר, 'אבא, צדקת. בכל מילה שאמרת'. על מה אתה מוכן להתערב?"
היססתי, ולא בגלל פחד מהפסד. חששתי מהדברים שהכרתי היטב, ושלווילי לא היה מושג בהם. ידעתי מה קורה כשאתה מתחיל להתעסק בקארמה של אנשים, אפילו אם הם קרובים אליך. אתה נותן דחיפה קטנה ולא יודע איפה היא תיגמר ומה יתרסק בדרך. זה כמו לעמוד בראש מצוק ולתת בעיטה קטנה באבן שמתחילה להידרדר, ופתאום יש מפולת ענקית של גושי סלע.
עמדה בינינו שתיקה שתוצאותיה ידועות מראש. כשהיה במצב הרוח ה"ספורטיבי" שלו, אחרי חצי בקבוק ויסקי משובח, אפוף עשן של סיגר – לא היתה אופציה לחמוק מהתערבות כלשהי. ברור שהוא רצה גם לנצח. וילי תמיד הסתכל על החיים כמו על מלחמה. "מה שחשוב הוא רק הניצחון," נהג לומר. זאת היתה גם הסיבה שמלבד "מדריך הייצוא הביטחוני" של סיב"ט, הספר היחיד על הכוננית שמאחור היה "אמנות המלחמה" של סון טסו, בתרגום לעברית.
הפעם הוא עמד להפסיד. ובגדול.
את זה עוד לא ידעתי אז.
אם הייתי חכם כמו סון טסו, הייתי פותח את הספר ומצטט לווילי במקום: "אם אינך מכיר את האויב ואינך מכיר את עצמך – אין ספק שתובס בכל הקרבות." אבל מי יכול להיות חכם סיני ישיש? גם שם כבר לא נותרו הרבה כאלו, אם בכלל.
אז התערבנו על בקבוק ויסקי סינגל מאלט.
"אני רושם הערה ביומן האלקטרוני שלי, הנה, תראה," הוא סובב אלי את מסך המחשב. "היום 20 באפריל. בעוד שנה בדיוק, באותה שעה, אתה שם בקבוק 'טאליסקר' על השולחן והילד שלי, איתיאל, עומד כאן עם אשתו והתינוק, ומחייך."
"מוסכם."
וילי שתק. שתה את שארית המשקה שלו, פימפם מעט בסיגר ואז אמר, "תגיד, דותן, אם הייתי מבקש ממך לעשות את זה עבורי, היית מסכים?"
לקח לי דקה להבין למה הוא חותר. "לשנות את דעתו של הבן שלך?"
"אהה," הימהם והפריח טבעת עשן ריחני.
"אשמח להכיר אותו יותר, הוא תמיד נראה לי אחלה בחור. בתור חבר שלך אני בהחלט מוכן לדבר איתו, אבל רק כדי להרגיע אותך, שתפסיק לחשוב שהוא ירד מהפסים."
"לא יותר מזה?" הוא בחן אותי בדקדקנות.
שתקתי וניסיתי להבין למה התכוון. ואז נפל לי האסימון. השיחה הזאת לא היתה סתם שיחה ידידותית, היא היתה מתוכננת בדקדקנות. ההתערבות היתה אסטרטגיה סופר-וילי. שיחה כאילו ידידותית, אבל הבן אדם תיכנת את כל פרטיה מראש. ראש של סוחר נשק ממולח שחושב רק על עימותים ומלחמות, שחייב לתכנן מהלכים מראש כדי להיות תמיד בצד המנצח. לרגע תהיתי אם בכלל היו לו התרסקויות עסקיות.
"לא," השבתי, "לא יותר מזה."
"אבל בסופו של דבר זה העיסוק שלך, למצוא ולחלץ ישראלים במצוקה, לעזור להביא צעירים ממרחקים הביתה."
"כן ולא."
"איזו מין תשובה זאת?"
"אני מנסה להציל חיים," אמרתי, "לא תמיד בדרכים מקובלות, אבל מנסה."
"וזה לא נראה לך המקרה?" המשיך להתעקש.
"לא. לגמרי לא. מה שאתה מבקש ממני זה לשכנע את הבן שלך שהדרך שבה הוא בחר מוטעית. זה לא משהו שיכול להיעשות בשכנוע וגם לא בכוח."
לא הוספתי שיש רק דרך אחת, והיא באהבה. ניסיתי לומר לו קודם. הוא לא קלט. אולי התעלם. בדיעבד הצטערתי, לבי נחמץ שלא הלכתי עד הסוף. שלא אמרתי לו, אז, כשהכול עוד היה פתוח. "תשמע," הייתי צריך להגיד לו, "הדבר היחידי שאתה צריך לתת לבן שלך זאת אהבה. כל היתר כבר יסתדר מעצמו." אולי היה מקשיב, אולי משהו היה מחלחל ואולי מהלך האירועים היה משתנה. אולי.
אבל שתקתי, ווילי כמעט קפץ ממקומו. "כמה שאתה טועה," אמר, כעוס. "מישהו צריך להראות לבן שלי מאיפה הדג משתין. להכניס לו קצת פרופורציה על החיים."
לקחתי אוויר. הדבר האחרון שהייתי צריך זה וילי זועם.
הוא הושיט יד לבקבוק הוויסקי בניסיון להירגע, וגילה שהוא ריק. "שמע, בוא נדחה את האיטלקית לערב אחר," אמר.
"אין בעיה."
השארתי אותו יושב בכיסא שלו, רגליו על מכתבת העץ היוקרתית, מהורהר, פולט ענני עשן.
לא ידעתי שזאת הפעם האחרונה שאראה את וילי בחיים.
לא ידעתי כל כך הרבה דברים.
אם הייתי יודע שההתערבות תוביל לרצח של ישראלים, להרג חפים מפשע, להתמוטטות תמונת העולם המוכר של הודו ה"ישראלית", לאפשרות של סכסוך אלים בין הודו ופקיסטן עד כדי מלחמה גרעינית, לכך שכל שיפולי ההימלאיה, השנגרי-לה - במקום שיישארו גן עדן עלי אדמות, ארץ מבודדת של אושר נצחי, יבערו כולם באש של טרור – האם הייתי מתערב עם וילי?
התשובה ברורה.
אבל את מה שאני יודע כיום לא ידעתי אז. איך יכולתי לדעת?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
