*
היום ענווה אני כחיה,
שטוחה ככרי דשא רוויים,
ביד קטנה שמנה אוביל חיי
אל הרחמים ואל הילדים.
היום יקרב אליי
כל זר וכל כואב,
כגשם סביביי ישתקשקו
מתנות-לבבי הקטנות
והמחר כבר אני נושאת -
כובד סגור
ומזנק שוב
אל הבלתי ידוע.
*
חלמתי:
תבל מכוסה אפר -
ושנאה.
ונותרתי לבדי:
ואזרע לי שני גזרים
למאכל;
ושקדיה לבנה
לשמח לבבי;
ובדל עשב -
להניח עליו ראשי;
ושני פרפרים
באו ביעף
ישר מכסיל
ללא דאגה -
ודאי שניהם יגועו;
דבקים זה בזה
באהבה רבה -
כי לא פסה האהבה...
"כי לא פסה האהבה",
אפזום לי לתוך
החלל
ובדל-העשב
ירעד לקולי - - -
*
יש מילים כציפורים נדירות
עפות אליי;
באות מאי-שם
מעבר להכרה -
שובל אור בעקבותן;
יש זוהרות ומעמעמות
כגחלים לוחשות;
יש מצלצלות כפעמון עמום -
ויש שחורות ועמוקות כקבר.
לא אדע מניין באו.
מרשרשות הן כציפורים
מוזרות חדפעמיות -
כמגע לא מזה
עם אחד פלאי...
בית זועק
פילים גועשים,
מנגחים קירותיי -
מרטשים בטני -
ובעליי שותק, כפוף -
עומד מרחוק - - -
הוא בנני!
עשאני אבני-גזית
זהובות, מסותתות,
וקמר עליי גג-רעפים
אדומים-מאירים -
איכה יעמוד מרחוק?
שמעתי צפיעת-תינוקו הראשון -
בעודי מפיץ ריח צבע טרי;
על מזוזתי חרתו
קוי-גידולם
בנים ובנות -
מקרבי התעופפו:
לארבע רוחות-השמים;
בעליי דבק בי -
כשבלול בקונכיה.
שמעתי צחוקו ובכיו;
ואנחותיו בלילות;
ראיתי לידות ומיתות;
ספגתי חיים הרבה -
עד שהאירו קירותיי
מרוב ימים ותבונה;
אמרתי: הוא יסדני
לו ולבניו
ולבני-בניו אחריו;
ועתה נוגסים בי
פילים גועשים
ופטישים מרטשים בטני
וחבריי העצים הרמים
נרצחים בגרזינים,
ובעליי עומד מרחוק
כפוף ושותק - - -
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
