![תמונה של אני =]](https://cdn.simania.co.il/images/users/5878.jpg)
כן, אני יודע : נושא לדיון שנטחן עד עפר, אולי כבר מהימים הראשונים להמצאת הראינוע, אי-שם בשלהי המאה ה-19... ובכל זאת, אני תמיד מופתע מחדש מאנשים שאומרים לי ש"הסרט היה טוב יותר", כשלי ברור מעבר לכל ספק, שאין דבר מולי אלא מקרה קלאסי של עצלנות מדבקת - לא קראו את הספר, הסתפקו בקושי בסרט ועוד באים לך אח"כ לחרטט במח... לא מכיר שום סרט שהשתווה לספר שעליו הוא התבסס - איך אני ?! יותר מזה : במקרים מסויימים הסרט אינו אלא גירסה חיוורת ודלוחה של הספר, קיצונית ממש, תקציר האירועים לאלמושים עם סבלנות מוגבלת לרמת הטלנובלות ההזויות ביותר ו/או דחיסת הסיפור לגודל של טריילר ממוצע, שאורכו אינו עולה על שעה-ארבעים-וחמש. בושה לאינטליגנציה, בקיצור.
במהלך כיפור האחרון השלמתי כמה "חובות קריאה" מהעבר וסגרתי בחצי יום את ספרו של רון לשם - "אם יש גן עדן", שעליו כאילו התבסס הסרט עטור הפרסים - "בופור". כעת, ידעתי מראש שאותו לשם גם כתב את התסריט לסרט -יחד עם יוסף סידר המצחיקול- וזה בדיוק מה שמפתיע : אמנם אני לא כזה טמבל (מקווה לפחות) ומבין שאין מצב לכווץ ספר שלם בן 300 עמודים פלוס לסרט של שעתיים, אבל כזו רדידות לא ראיתי בחיים שלי. וימשיכו לקשקש לי עוד מאה שנה שהסרט היה אחלה', כי כל מי שאומר את זה, פשוט לא קרא את הספר, כאמור. שום התפתחות של מערכות יחסים, שום הגיון של עריכה, סתם שומכלום אחד גדול, תיאור שטחי של 18 הימים האחרונים בבופור (הספר תיאר תקופה של "שלושה קווים" כלומר - 18 חודשים), עם הקפצות סתמיות של כל מיני "היי-לייטים", שבספר התרחשו הרבה קודם לתקופה המתוארת בסרט.
ומילא זה : לשם לקח את הספר שלו ולאור ירח מטורף (מגילת ירח מטורף ?) פשוט הפך לגמרי את הנראטיב העלילתי ! לא רק סדר הזמנים מקושקש לגמרי בסרט - גם ההגיון שלהם. ברגע שהוא ויתר "עבור הסרט" על ההקבלה המופיעה ללא הרף בספר בין החופש בתוך גבולות המדינה ובין הטירוף במוצב, נוצר פתאום מצב שכל סיטואציה בסרט הופכת להיות כבדה, כוחנית, קלאוסטרופובית ובסופו של דבר - לא אמינה. הנה, לפני מספר שבועות נסעתי 8 שעות עם בחור ששירת גם הוא בבופור, הוא אמר לי בפירוש שכל קשר בין הסרט למציאות הוא מקרי בהחלט... ואני רואה מפה איך סידר יושב בישיבות תסריט ועריכה עם לשם ומוחק לו שורות שלמות כי "זה לא קולנועי" ו"זה לא יובן ע"י הקהל האמריקני"... אז תגידו לנו מראש שאתם מחרטטים אותנו ותחסכו לנו שעתיים איכות.
הנה כמה דוגמאות להמחשה :
1. בספר מתוארת סיטואציית הפרידה מהסמל אושרי. עפ"י "מסורת הבופור", לוקחים אותו חייליו ל"טיול במצודה", אחר-צהרים שלם של סתלבט אמיתי בין קירות המבצר העתיק, מתפשטים, מעשנים, זוללים ומדברים שטויות. בספר, אני מדגיש, זה קטע הזוי וענק לגמרי, שכאילו באמצע כל הפצמרי"ם והחרא מסביב, מצליחים עדיין לתפוס שלווה של כמה שעות, אפילו שהיא מדומה. ובסרט ? בסרט הפכו את זה לסצינה מלאת זעם, שבה מחסלים החברה' חשבונות האחד עם השני, מפקד הצוות בכלל לא רוצה לבוא כי מדובר ב"שבירת דיסטנס" מבחינתו וכפי שכתבתי - רגע קטן של חסד פיוטי הופך לעוד בומבה במח... מה זה אמור לקדם מה ? את חוסר הנוחות של הצופה ? כנראה. ובמחיר של כיפוף המציאות ? למה לא ?...
2. בספר מסופר על רגעי הפינוי האחרונים מהבופור ועל כך שכל החיילים שנבחרו לרדת ראשונים, כעסו מאוד, חלקם אפילו בכו, כי רצו לזכות בנתח מתהילת הפינוי; לדעת לנצח כי הם-הם היו האחרונים שנעלו את הבופור ופוצצו אותו לקיבינימט. ובסרט ? בסרט הפכו את זה לסצינה מביכה של שמחה היסטרית... פתאום כולם רצו כבר לברוח משם וכל גאוות היחידה ירדה במכה אחת, יחד עם מי האסלה ולטובת המפיצים בחול'...
שנאתי כל רגע.
במהלך כיפור האחרון השלמתי כמה "חובות קריאה" מהעבר וסגרתי בחצי יום את ספרו של רון לשם - "אם יש גן עדן", שעליו כאילו התבסס הסרט עטור הפרסים - "בופור". כעת, ידעתי מראש שאותו לשם גם כתב את התסריט לסרט -יחד עם יוסף סידר המצחיקול- וזה בדיוק מה שמפתיע : אמנם אני לא כזה טמבל (מקווה לפחות) ומבין שאין מצב לכווץ ספר שלם בן 300 עמודים פלוס לסרט של שעתיים, אבל כזו רדידות לא ראיתי בחיים שלי. וימשיכו לקשקש לי עוד מאה שנה שהסרט היה אחלה', כי כל מי שאומר את זה, פשוט לא קרא את הספר, כאמור. שום התפתחות של מערכות יחסים, שום הגיון של עריכה, סתם שומכלום אחד גדול, תיאור שטחי של 18 הימים האחרונים בבופור (הספר תיאר תקופה של "שלושה קווים" כלומר - 18 חודשים), עם הקפצות סתמיות של כל מיני "היי-לייטים", שבספר התרחשו הרבה קודם לתקופה המתוארת בסרט.
ומילא זה : לשם לקח את הספר שלו ולאור ירח מטורף (מגילת ירח מטורף ?) פשוט הפך לגמרי את הנראטיב העלילתי ! לא רק סדר הזמנים מקושקש לגמרי בסרט - גם ההגיון שלהם. ברגע שהוא ויתר "עבור הסרט" על ההקבלה המופיעה ללא הרף בספר בין החופש בתוך גבולות המדינה ובין הטירוף במוצב, נוצר פתאום מצב שכל סיטואציה בסרט הופכת להיות כבדה, כוחנית, קלאוסטרופובית ובסופו של דבר - לא אמינה. הנה, לפני מספר שבועות נסעתי 8 שעות עם בחור ששירת גם הוא בבופור, הוא אמר לי בפירוש שכל קשר בין הסרט למציאות הוא מקרי בהחלט... ואני רואה מפה איך סידר יושב בישיבות תסריט ועריכה עם לשם ומוחק לו שורות שלמות כי "זה לא קולנועי" ו"זה לא יובן ע"י הקהל האמריקני"... אז תגידו לנו מראש שאתם מחרטטים אותנו ותחסכו לנו שעתיים איכות.
הנה כמה דוגמאות להמחשה :
1. בספר מתוארת סיטואציית הפרידה מהסמל אושרי. עפ"י "מסורת הבופור", לוקחים אותו חייליו ל"טיול במצודה", אחר-צהרים שלם של סתלבט אמיתי בין קירות המבצר העתיק, מתפשטים, מעשנים, זוללים ומדברים שטויות. בספר, אני מדגיש, זה קטע הזוי וענק לגמרי, שכאילו באמצע כל הפצמרי"ם והחרא מסביב, מצליחים עדיין לתפוס שלווה של כמה שעות, אפילו שהיא מדומה. ובסרט ? בסרט הפכו את זה לסצינה מלאת זעם, שבה מחסלים החברה' חשבונות האחד עם השני, מפקד הצוות בכלל לא רוצה לבוא כי מדובר ב"שבירת דיסטנס" מבחינתו וכפי שכתבתי - רגע קטן של חסד פיוטי הופך לעוד בומבה במח... מה זה אמור לקדם מה ? את חוסר הנוחות של הצופה ? כנראה. ובמחיר של כיפוף המציאות ? למה לא ?...
2. בספר מסופר על רגעי הפינוי האחרונים מהבופור ועל כך שכל החיילים שנבחרו לרדת ראשונים, כעסו מאוד, חלקם אפילו בכו, כי רצו לזכות בנתח מתהילת הפינוי; לדעת לנצח כי הם-הם היו האחרונים שנעלו את הבופור ופוצצו אותו לקיבינימט. ובסרט ? בסרט הפכו את זה לסצינה מביכה של שמחה היסטרית... פתאום כולם רצו כבר לברוח משם וכל גאוות היחידה ירדה במכה אחת, יחד עם מי האסלה ולטובת המפיצים בחול'...
שנאתי כל רגע.