מוקדש לגבר שלימד אותי כיצד לאבד תקווה
רציתי להכאיב לך חזק, מבלי שתרגיש.
רציתי לצרוח בקולי קולות, מבלי להרעיש.
רציתי שתהיה לנצח דובר אמת, מבלי שתשקר.
רציתי שתבטיח הבטחות, מבלי שאותן תפר.
רציתי שהמצפון יאכל אותך מבפנים, מבלי שתתכלה.
רציתי לחשוב בעצבות בלילות, מבלי שהאור יעלה.
רציתי לפצוע אותך עם מילים חדות, מבלי שתדמם.
רציתי שתבין את משמעות הדברים, מבלי שתתקומם.
רציתי להיות מה שתרצה, מבלי שתרצה שאהיה מה שאני לא.
רציתי שתתלהב מהאופי שלי, מבלי שתחשוב שיש שני לו.
רציתי להיות תמימה רק שלך, מבלי להיות של כולם.
רציתי שתתגאה בי, מבלי שתחפוץ בזה ש'אכיר עולם'.
רציתי ש'זה' לא ייגמר, מבלי ש'זה' עוד לא התחיל.
רציתי ש'זה' יהיה אמיתי, מבלי שאותי בשקרים 'תאכיל'.
רציתי שתעמוד שם, מבלי שתברח.
רציתי שתסביר לי 'למה?', מבלי ש'תמרח'.
רציתי למחוק את הזיכרון איתך, מבלי שיימחק כליל.
רציתי לשכוח איך נשמע קולך, מבלי שיעלם הצליל.
רציתי להרגיש שוב את ידך, מבלי שאחזיק אותה.
רציתי לכתוב לך מכתב מזלזל, מבלי שאהיה בו בוטה.
רציתי שתבין, מבלי שאספר.
רציתי לספר, מבלי שאצטרך לדבר.
רציתי לדבר, מבלי שתקשיב.
רציתי שתקשיב, מבלי שתגיב.
אך יותר מכל - רציתי שתדע,
שאתה זה שלימד אותי -
איך לאבד תקווה.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
