פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1233 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 15 שנים ו-10 חודשים הגלים - סיפור קצר שכתבתי shortcuts
כתבתי כבר לא קצת סיפורים קצרים, ואני מתכוון להביא את המשובחים שבהם לפורום, לקבל דעות של קוראים בלתי משוחדים. "הגלים" הוא הראשון שעומד כרגע לשיפוטכם.
מה שמיוחד בסיפור הזה, שלא טרחתי להמציא בו שמות בדויים לדמויות אלא פשוט כתבתי אותו עם השמות האמיתייים, הוא שהוא בא לי כחלום די מסעיר בשנת צהריים. [אסור לקרוא ספר כשעייפים, ואם כן אז לא במיטה, ואם כן אז לא בשכיבה. נרדמתי.] החלום היה די מסעיר ופשוט העליתי אותו על הכתב עם טיפה דמיון.
והנה התוצאה.
הגלים / דור בביוף
הגשם ניתך על השמשה הקדמית ונלחם במגבים. אמא ואבא ישבו במושבים הקדמיים, עיניו של אבא על הכביש, עיניה של אמא צופות בחורף התל אביבי. בין רחובות ישנים חיפשנו.
מאחורה היינו ארבעה; רון בבוסטר שלו ליד החלון (לפי דעתי הוא היה צריך לצאת ממנו כבר מזמן. הוא בן 4), שיר (עיניה נפוחות עדיין מריב שטותי), ודורין, תרה בעיניה הממושקפות במידת מה של לחץ בנוף שמחוץ לחלון. לפני תשעה ימים חגגה את יום הולדתה העשירי. החבילה בידיה.
את החבילה הכנו כתרומה בשביל הסבא של איזו דנה מהכיתה שלה. היא הכילה כמה בובות ומוצרי מזון. מבעד השקית הלבנה נראו רק דובי חום, אוחז בלב מקטיפה, וחבילת גבינה.
השעה הייתה שעת ערב מוקדמת וכל בני המשפחה היו לחוצים ללכת, אבל דורין לא הסכימה לוותר על המשימה. גלשנו ברחובות המוצפים כמו גונדולה. אף נפש חיה לא נראתה ברחוב, מלבד חתולה מפוחדת שהתחבאה מתחת לסובארו ישנה.
לפתע אבא פנה שמאלה אל רחוב ריבועי ללא מוצא. פערתי את פי בתדהמה; משמאלי הייתה מעין לשון ים מרובעת, ממוסגרת בבטון. מכשיר גדול ומסתובב דמוי סכר היה בה. הוא עשה תנועה רבה במים, וייצר גלים כבדים וגדולים שהתרסקו אל הבטון ועפו אל הים. כמה רסיסים מלוחים התגנבו למאחורי מעקה הבטון ונפלו על תאי מטען של מכוניות שחנו שם.
ממוסגר בלשון הים משמאל, מבנייני קומות ישנים מימין וממגרש חנייה ריק למחצה מלפניו, עמד בית צר ורחב, לכל אורך הים. הבית היה אפור ובן קומה אחת. יצאנו בגשם ארבעתנו, החבילה בידיים הלבנות מקור של אחותי. הקריאות המזרזות של אמא ואבא הדהדו לרגע ואז נרמסו על ידי הגשם.
הדלת הייתה פתוחה ונכנסנו פנימה. במבט על, כל הדירה הייתה מסדרון צר וארוך שהוביל לְחדרים. לכל חדר היה נוף לים.
הלכנו ישר ונכנסנו דרך המסדרון המצופה שטיח בדוגמה אדומה מקיר לקיר, ובלי ששמנו לב מצאנו את עצמנו במרפסת הבית. היא הייתה ארוכה פי ארבע משהייתה רחבה, והייתה עשויה כולה בטון. שני עמודי תמיכה אפורים עמדו ליד מעקה נמוך רעוע במיוחד שסיפק נקודת תצפית טובה לים הגועש. לא הייתי נשען עליו בעצמי. הרחקתי ממנו את רון הקטן.
בצמוד לדופן הימיני של המרפסת ישב, או יותר נכון שכב במין אלונקה רפואית אימתנית, גבר מבוגר מאוד שהיה כנראה הסבא שחיפשנו. גופו היה שקוע בבליל ענק של ציוד רפואי. רק פניו היו מצולקות קצת מהשנים שהביעו עליהן את חותמן. היו לו כמה שערות שחורות על הראש והוא היה נטול משקפיים. הוא חייך אלינו.
על רגליו היה משהו מוזר; כמו פנים מפוסלים בגבס ובחימר. בעצם, זה היה על השולחן; עליו שם האיש את רגליו החבושות. אבל אז זזתי קצת הצידה וכמעט נפלתי כשראיתי שזו בעצם אישה, מבוגרת עוד יותר מהגבר. אם חשבתי שהוא היה חבוש בצורה מפחידה, סימן היה שלא הבחנתי באישה. היה לה משהו גדול כרוך סביב הצוואר, ועוד תחבושות בכל מקום וצינורות וגבסים. הנחתי שהיא ישנה, אבל הבחנתי בארשת של חיוך ידידותי על שפתיה המתפוררות ובעיניה המכוסות במשקפיים עם עדשות עבות כמו תחתית של בקבוק בירה. ברק הבזיק בשמיים והאיר לשנייה את הגלים המתנפלים.
"אתם עוד רואים," הוא אמר בחיוך. לא כל כך הבנתי מה הכוונה שלו, ואז הבנתי; אין לו משקפיים. התבוננתי בזהירות בעיניו הקטנות. גם לנו אין משקפיים, חוץ מדורין, אבל הוא לא הבחין בזה כנראה, או שבחר להתעלם. המשקפיים של אשתו נראו לי כמו פריט ששימש כאביזר אופנה פרטית מיושנת; לא האמנתי שכל גופה פגוע ועיניה עודן רואות.
"החיים," הוא אמר, "תנצלו את החיים. החיים חשובים." כולם, כולל רון הקטן ושיר חסרת הסבלנות, עמדנו במקומנו, קפואים מיראת כבוד. שמעתי את צעקת הזירוז של אמא מהאוטו.
"אל תיתנו לשום דבר להפריע לכם, ילדים. כל החיים לפניכם. שום מכשול לא-" ברק, רעם גדול "-אתכם." הוא גלש לדבר על חשיבות החיים, מסוג ההרצאות המפוספסות אבל בעלות הכוונה הטובה שהמבוגרים נותנים לילדים, בלי לקלוט שאין ביכולתם להבין את המידע הזה. (טכנית, היה לי כבר בר מצווה, אז נחשבתי מבוגר. ובכל זאת גם לפני כן הערכתי את דבריהם כראוי, אבל עד שלא גדלתי והעברתי את ההרצאה הזו בעצמי, לא הבנתי באמת את משמעות הדברים.)
רעשי נחיתה כבדים זירזו את דורין לתת בעדינות את החבילה לידיו של הזקן, שחייך בתודה, למלמל מילות שלום ולהסתלק מהמקום אל האוטו החמים, שמנועו הפיק בינתיים רחש זמזום עצבני. הזקן מתח את שפתיו הדקות להחריד, ואם הבחנתי נכון, הנהן לנו עד כמה שאפשר לו צווארו. חייכתי אליו חיוך אחרון לפני שהסתובבתי ויצאתי אל עבר המכונית עם שלושת אחיי. רסיסי קרח קטנים ניתכו מהשמיים ונחתו על ראשינו.
***
אחר כך, כשישבתי באוטו, הרגשתי משהו לא נעים במתיחה של מכנסי הג'ינס על ירכי. חיטטתי בכיס, והוצאתי משם בפליאה חתיכת נייר ישנה. על הצד האחורי של הדף היה כתוב : הסיפור שלנו. המשכיות הוא הדבר החשוב ביותר בחיים.
בצד האחורי של הדף היו מודפסות אותיות במכונת כתיבה ישנה. הוא סופר כקטע סיפור בגוף שלישי.
זה היה מזמן, עוד כשתכנְנו את החתונה. גרו בבית קטן בתל אביב, ליד הים, שהיה שייך לאבא שלה, והוריש אותו לזוג הצעיר. כוסות תה מרוקנות נחו על שולחן המרפסת הלבן.
"למה אתה צריך להסתבך דווקא עכשיו?" אמרה האישה בקור רוח מופתי, וגררה את גופת הגבר מהסלון לחדר השינה החמים. היה קר מאוד בחוץ, ושניהם היו לבושים בשלוש שכבות. הגבר שעל הרצפה היה לבוש בחולצה אדומה, ועליה סריג ירוק, ולבש מכנסי ג'ינס כחולים וחלקים. נראה היה שהוא בשנות השלושים לחייו.
הוא התהלך בבית בעצבנות אחרי חברתו, אשתו לעתיד. "תמיד האישה צריכה לדאוג לכל," אמרה, "ועוד לא התחתַנו." היא הניחה אותו על המיטה, כל גופו מרוח עליה. לפתע התייצבה.
"אתה בטוח שתוכל לא להסתבך בצרות שבוע אחד, עד החתונה?" שאלה.
"לא כדאי שנדווח על הגופה?" פניו היו מפוחדות.
"מה פתאום, אני אטפל בזה," אמרה בלי להסתכל עליו. ומלמלה, "איך כבר הצלחת להסתבך בצרות..."
הוא התקרב אליה מאחור וחיבק את גופה. ראשו נשען על כתפה החזקה. פתח את פיו ולא ידע מה לומר. סגר אותו.
היא הסתובבה והורידה ממנה את ידיו. "הכול יהיה בסדר," הרגיעה. "רק תירגע. ותשמור על הפה."
והיא אכן טיפלה בכך. לאחר מכן חשב, איזה מזל שיש לי אישה שיודעת לדאוג לדברים.
כמה ימים לאחר מכן היו בני הזוג-
בעוד ראשי כואב מקריאה תוך כדי נסיעה, הפכתי בפראות את הדף לשני צדדיו, אבל לא היה עוד כיתוב. רק זה, ומאחורי הדף הסיפור שלנו. המשכיות היא הדבר החשוב ביותר בחיים.
למחרת דורין חזרה הביתה מבית הספר וסיפרה שדנה לא הגיעה לכיתה היום. שני קרובי משפחה שלה נפטרו.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 15 שנים ו-10 חודשים דורוני - רוצים עוד מאיה
-
לפני 15 שנים ו-10 חודשים וואו דורוני זה מעולה. אני רוצה את ההמשך !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!! טליה (ל"ת)
-
לפני 15 שנים ו-10 חודשים ... הבת של השכן
-
-
