פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 743 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים הקוצרים huckcrbs
הקדמה:
תמיד חשבתי שאני לא מפחדת משום דבר, אבל כשהוא עמד מולי ככה לא יכולתי להתכחש לרגש שפעפע בתוכי. השמלה שלי הייתה קרועה ומרופטת, את העקבים תלשתי מהנעליים מזמן, השיער שלי נראה כאילו קיננו בו אוגרים – ולי לא היה אכפת. עד לפני לא הרבה זמן חשבתי שהחיים שלי מושלמים, והם היו כאלה, עד שהחלטתי לעשות את מסיבת ליל כל הקדושים שלי ב"דנג'ן האוס".
פרק 1: חמישה ימים לפני האלווין
"מצאתי, מצאתי!" קראתי באושר אל אבי.
"איפה?" הוא שאל במבט עייף.
"בדנג'ן האוס!" צרחתי בשמחה וראיתי איך הבעתה מחלחלת לעיניו.
"אמה, מתוקה, את יודעת מה אומרים על המקום הזה!"
"אבא, אלו רק סיפורים, וחוץ מזה, זה המקום המושלם!" הסברתי בשלווה.
"אבל.." הוא ניסה להתגונן, נכון יותר לגונן... עליי. הוא חשש שהילדה הקטנה שלו תעשה משהו רע.
"נו, אבא! בבקשה..." התחננתי לפני שהספיק לומר עוד משהו.
"בסדר, בסדר! תעשי את מסיבת ליל כל הקדושים שלך בדנג'ן האוס.. אבל תיזהרו שם!" הוא נכנע לבסוף.
"אוקיי, אבא. ניזהר. תודה!" אמרתי וחיבקתי אותו בפנים קורנות.
"אני הולך... להתקלח." אמר, כנראה מופתע מהחיבוק הפתאומי. אני הלכתי לחדר העבודה, כדי לשלוח אימייל לכל מי שהזמנתי על המיקום של המסיבה. תמיד הייתי עושה את זה כך. הייתי קובעת שעה ורושמת בהזמנהף ואת המיקום הייתי שולחת לאחר מכן. זה עזר למנוע מחנונים שלא הוזמנו להתפרץ למסיבה. כמון שהסיבה האמיתית הייתה שאף פעם לא הייתי מחליטה אלא אחרי חלוקת ההזמנות. כמובן שכולם חשבו שהשיטה שלי מגניבה, אז המשכתי להשתמש בה. אחרי ששלחתי את האימיילים התקלחתי והלכתי לישון, נרגשת.
בלילה חלמתי על הדנג'ן האוס. קראו לו ככה כי הוא מימי הביניים ויש בו צינוק. בחלום הלכתי במסדרון ארוך מלא דיוקנים של אנשים שלא ראיתי אף פעם. הייתי לבושה בשמלה מקסימה, אבל היא הייתה קרועה לגמרי. עורי הבהיר היה מלא חתכים, והייתי חיוורת, כאילו אני מתה. מעיניי הירוקות ניבט פחד משתק. בכותלי הדנג'ן האוס התחבא משהו. יכולתי להרגיש את זה. ניסיתי לרוץ, אבל לא יכולתי לרוץ עם העקבים, אז תלשתי אותם. צלעתי, וראיתי שיש לי חתך גדול ברגל שמאל. התחלתי לרוץ יותר מהר. "אמה, אמה!!!" שמעתי צעקות קוראות בשמי. ניסיתי לענות, אבל ידעתי שאסור לי להשמיע קול אחרת היצור ימצא אותי. ואז שמעתי צעקה מקפיאת דם, צרחה שהדהדה בכל הדנג'ן האוס, ונפסקה בקול כריתה מזעזע. רציתי לעצור, להתאבל, לנסות להבין מה קרה, למרות שכבר ידעתי, אבל לא יכולתי. ראיתי דמות יוצאת מהצללים, עטופה בברדס שחור, מחזיקה מגל ארוך בידה. הוא נראה בדיוק כמו המוציאים להורג מימי הביניים. תדהמה אחזה בי כשהבנתי שזה משהו. ידעתי שחיי הולכים להסתיים.
ואז התעוררתי.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים חח נחמד יובל ברעם
אהבתי את זה, לדעתי כדי לך לנסות לפתח את זה קצת..
או להוסיף יותר פרטים, זה רק יעשיר את הסיפור.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 13 שנים ו-8 חודשים תודה huckcrbs
-
-
