לליה עינים בצבע שבין השמים למים.
ליה שומעת רואה ואף יודעת, אבל מאז אותו היום אמא כבר לא בטוחה בכך
"עם הייתה שומעת הייתה עונה לא?" שואלת אמא את אבא.
"ועם הייתה רואה הייתה מביטה היא,הלא כן?"
אבא שותק,שפתו התחתונה משה מטה,והוא הולך.
לליה עור רך ונקי מאין כמותו וגם שינייה הקטנות צחורות וישרות.
ליה כבר לא משחקת איתי מאז אותו היום
וכבר לא צוחקת בקולי קולות לדגדוגיי...
אמש חשבתי-שאולי בגללי ליה עצובה, הרי אני הייתי שם לידה בערב הקר,
דמעה זלגה מעיני אך מייד מחיתי אותה- "על מה את בוכה תינוקת?!" זעקתי בלאט
"עינייה של ליה מימים לא ראו דמעה והיא עצובה והיא לא צוחקת ולא משחקת!"
לליה צוואר ארוך ועדין עליו פעם ענדה היא עדי שסבתא הביא לה ביום הולדתה השביעי.
בבוקר חיפשתי את אימא ולא מצאתייה. ואז ראיתי אותה,כורעת על הרצפה ובוכה.
"אימא...?" לחשתי
כשהפנת את ראשה לכיווני הבחנתי בליה החבויה בין זרועותיה עטופה במרבד אדום
ועינייה היו כה עגולות ועכשיו אף ניתן היה לראות שהן שמיים יותר משהן ים!
והעור הצחור שלה היה לבן מתמיד ועל צווארה נצנצה לה אבן זכוכית כרוחה בסרט אדום
שהתחבר ברכות למרבד.
כה יפה היא אחותי.
אבל.. מדוע אמא בוכה ?
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
