פורומים » א כללי
האזור הכללי. פה אפשר לדבר על כל מה שלא נכנס למקומות האחרים.
כתיבת הודעה חדשה בפורום א כללי
» נצפה 1534 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 16 שנים לצום או לא לצום נועם
שקדנית-האמת מאז מלחמת יום הכפורים אני לא צם.
אולי זה נראה טיפשי אבל אני מנהל חשבון עם הקדוש ברוך הוא.
אם בחרת באנו כעם הנבחר, אז מדוע לאורך כל ההסטוריה אתה ממרר את חיינו.
בעוד אומות העולם מביטים מהצד-"מגיע להם הם פגעו במשיחנו"
ןשכנינו מאחלים לנו כל רע אפשרי. ופיגועי שנות האלפיים כשעשינו כל מאמץ להגיע לפשרה , לשלום. קבלנו ארונות ובהם זקנים נשים וטף. אז היכן ההוכחה שיש צדק ואם יש שיופיע.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים אלה אזכרה לביא
ניהול חשבונות עם בורא עולם, או בשמו המקובל 'רשע וטוב לו, צדיק ורע לו' מקבל משמעות מיוחדת בתפילה ביום כיפור.
בבוקר, בתפילת מוסף, כחלק מ'סדר העבודה', יש שנוהגים לקרוא את קינת 'אלה אזכרה', המבוססת על מדרש באותו שם ובה מסופר על עשרת הרוגי המלכות.
הקינה פותחת בשניים מרכזיים: רבי ישמעאל, הכהן הגדול ורבן שמעון בן גמליאל, נשיא ישראל.
הפילו גורל, ונבחר נשיא ישראל למות קודם.
כרתו את ראשו.
רבי ישמעאל לקח את הראש הכרות בידיו ובכה וצעק על כך.
בינתיים ראתה בתו של הצורר את רבי ישמעאל וחשקה בו.
אביה לא הסכים לוותר על הריגתו, אז היא שכנעה אותו להפשיט את עורו מעל פניו.
כשהגיעו למקום הנחת התפילין, עלתה צעקה: 'זו תורה וזה שכרה?'
אלו אנשים זכים וטהורים, ועל מה הגזר עליהם למות?
מספר המדרש שהגזרה היתה בשביל לכפר על עשרת אחיו של יוסף שמכרו אותו לישמעאלים תמורת נעלים.
איך להבין את זה, ומה להסיק מזה?
האמת, אינני יודע. אבל הקושייה קיימת זה זמן רב ולא מנעה מאחרים שהתעמקו בה לצום.
למתעניינים, אלה אזכרה:
אֵלֶּה אֶזְכְּרָה וְנַפְשִׁי עָלַי אֶשְׁפְּכָה.
כִּי בְלָעוּנוּ זֵדִים כְּעֻגָּה בְּלִי הֲפוּכָה.
כִּי בִימֵי הַשָּׂר לא עָלְתָה אֲרוּכָה.
לַעֲשָׂרָה הֲרוּגֵי מְלוּכָה
בְּלָמְדו סֵפֶר מִפִּי מְשׁוּלֵי עֲרֵמַת.
וְהֵבִין וְדִקְדֵּק בְּדָת רְשׁוּמַת.
וּפָתַח בִּוְאֵלֶּה הַמִּשְׁפָּטִים וְחָשַׁב מְזִמַּת.
וְגונֵב אִישׁ וּמְכָרו וְנִמְצָא בְיָדו מות יוּמָת.
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
גָּבַהּ לֵב בִּגְדולִים
וְצִוָּה לְמַלּאת פְּלָטֵרו נְעָלִים
וְקָרָא לַעֲשָׂרָה חֲכָמִים גְּדולִים
מְבִינֵי דָת וּטְעָמֶיהָ בְּפִלְפּוּלִים
דִּינוּ מִשְׁפָּט זֶה לַאֲשׁוּרו
וְאַל תְּעַוְּתוּהוּ בְּכָזָב לְאָמְרו
כִּי אִם הוצִיאוּהוּ לַאֲמִתּו וּלְאורו
כִּי יִמָּצֵא אִישׁ גּונֵב נֶפֶשׁ מֵאֶחָיו מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְהִתְעַמֶּר בּו וּמְכָרו
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
הֵם כְּעָנוּ לו וּמֵת הַגַּנָּב הַהוּא
נָם אַיֵּה אֲבותֵיכֶם אֲשֶׁר אֲחִיהֶם מְכָרוּהוּ
לְארְחַת יִשְׁמְעֵאלִים סְחָרוּהוּ
וּבְעַד נַעֲלַיִם נְתָנוּהוּ
וְאַתֶּם קַבְּלוּ דִין שָׁמַיִם עֲלֵיכֶם
כִּי מִימֵי אֲבותֵיכֶם לא נִמְצָא כָּכֶם
וְאִם הָיוּ בַחַיִּים הָיִיתִי דָנָם לִפְנֵיכֶם
וְאַתֶּם תִּשְׂאוּ עֲון אֲבותֵיכֶם
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
זְמַן תְּנָה לָנוּ שְׁלשֶׁת יָמִים
עַד שֶׁנֵּדַע אִם נִגְזַר הַדָּבָר מִמְּרומִים
אִם אָנוּ חַיָּבִים וַאֲשֵׁמִים
נִסְבּל בִּגְזֵרַת מָלֵא רַחֲמִים
חָלוּ וְזָעוּ וְנָעוּ כֻּלָּמו
עַל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול נָתְנוּ עֵינֵימו
לְהַזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם לַעֲלות לַאֲדונֵימו
לָדַעַת אִם יָצְאָה הַגְּזֵרָה מֵאֵת אֱלהֵימו
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
טִהֵר רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עַצְמו וְהִזְכִּיר אֶת הַשֵּׁם בְּסִלּוּדִים
וְעָלָה לַמָּרום וְשָׁאַל מֵאֵת הָאִישׁ לְבוּשׁ הַבַּדִּים
וְנָם לו קַבְּלוּ עֲלֵיכֶם צַדִּיקִים וִידִידִים
כִּי שָׁמַעְתִּי מֵאֲחורֵי הַפַּרְגּוד כִּי בְזאת אַתֶּם נִלְכָּדִים
יָרַד וְהִגִּיד לַחֲבֵרָיו מַאֲמַר אֵל
וְצִוָּה הַבְּלִיַּעַל לְהָרְגָם בְּכחַ וְלָאֵל
וּשְׁנַיִם מֵהֶם הוצִיאוּ תְּחִלָּה שֶׁהֵם גְּדולֵי יִשְׂרָאֵל
רַבִּי יִשְׁמָעֵאל כּהֵן גָּדול וְרַבָּן שִׁמְעון בֶּן גַּמְלִיאֵל נְשִׂיא יִשְׂרָאֵל
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
כְּרת ראשׁו תְּחִלָּה הִרְבָּה מֶנּוּ לִבְען
וְנָם לו הָרְגֵנִי תְחִלָּה וְאַל אֶרְאֶה בְּמִיתַת מְשָׁרֵת לְדָר בְּמָעון
לְהַפִּיל גּורָלות צִוָּה צִפְעון
וְנָפַל הַגּורָל עַל רַבָּן שִׁמְעון
לִשְׁפּךְ דָּמו מִהֵר כְּשׁור פָּר
וּכְשֶׁנֶּחְתַּךְ ראשׁו נְטָלו רַבִּי יִשְׁמָעֵאל וְצָרַח עָלָיו בְּקול מַר כַּשּׁופָר
אִי הַלָּשׁון הַמְּמַהֶרֶת לְהורות בְּאִמְרֵי שְׁפָר
בַּעֲונות אֵיךְ עַתָּה לוחֶכֶת אֶת הֶעָפָר
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
מַה מְּאד בָּכָה עָלָיו בַּחֲרָדָה
בַּת בְּלִיַּעַל לְקול בְּכִיָּתו שֶׁל רַבִּי יִשְׁמָעֵאל עָמְדָה
תּאַר יָפְיו בְּלִבָּהּ חָמְדָה
וְשָׁאֲלָה מֵאֵת אָבִיהָ חַיָּתו לְהַעֲמִידָה
נִאֵץ בְּלִיַּעַל דָּבָר זֶה לַעֲשותו
לְהַפְשִׁיט עורו מֵעַל פָּנָיו שָׁאֲלָה מֵאִתּו
וְלא עִכֵּב דָּבָר זֶה לַעֲשותו
וּכְשֶׁהִגִּיעַ לִמְקום תְּפִלִּין צָרַח בְּקול מַר לְיוצֵר נִשְׁמָתו
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
שַׂרְפֵי מַעְלָה צָעֲקוּ בְמָרָה
זוּ תורָה וְזוּ שְׂכָרָהּ
עוטֶה כַּשַּׂלְמָה אורָה
אויֵב מְנָאֵץ שִׁמְךָ הַגָּדול וְהַנּורָא
וּמְחָרֵף וּמְגַדֵּף עַל דִּבְרֵי תורָה
עָנְתָה בַּת קול מִשָּׁמַיִם
אִם אֶשְׁמַע קול אַחֵר אֶהֱפךְ אֶת הָעולָם לְמַיִם
לְתהוּ וָבהוּ אָשִׁית הֲדומַיִם
גְּזֵרָה הִיא מִלְּפָנַי קַבְּלוּהָ מְשַׁעְשְׁעֵי דַת יומָיִם
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
פְּקִידִים נֶהֶרְגוּ מֵאַחֲרֵי שֶׁבֶת בָּתֵּי כְנֵסִיּות
מְלֵאֵי מִצְות כְּרִמּון וּכְזָוִיּות
וְהוצִיאוּ אֶת רַבִּי עֲקִיבָא דּורֵשׁ כִּתְרֵי אותִיּות
וְסָרְקוּ בְשָׂרו בְּמַסְרְקות פִּיפִיּות
צִוָּה לְהוצִיא רַבִּי חֲנַנְיָא בֶּן תְּרַדְיון מִבֵּית אוּלָמו
וּבַחֲבִילֵי זְמורות שָׂרְפוּ גָלְמו
וּסְפוּגִין שֶׁל צֶמֶר שָׂמוּ עַל לִבּו לְעַכֵּב עַצְמו
וּכְשֶׁנִּסְתַּלְּקוּ מִיָּד נִשְׂרַף וְסֵפֶר תּורָה עִמּו
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
קונְנוּ קְדושִׁים עַם לא אַלְמָן
כִּי עַל דָּבָר מוּעָט נִשְׁפַּךְ דָּמָן
לְקַדֵּשׁ שֵׁם שָׁמַיִם מָסְרוּ עַצְמָן
בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֻצְפִּית הַמְתֻרְגְּמָן
רְעָדָה תֶאֱחז כָּל שׁומֵעַ שִׁמּוּעַ
וְתִזַּל כָּל עַיִן דִּמּוּעַ
וְנֶהְפַּךְ לְאֵבֶל כָּל שַׁעֲשׁוּעַ
בַּהֲרִיגַת רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
שִׁחֲתוּנִי צָרַי וּמְעַנָּי
וּמִלְאוּ כְרֵסָם מֵעֲדָנָי
וְהִשְׁקוּנִי מֵי רושׁ וְלַעֲנָי
בַּהֲרִיגַת רַבִּי חֲנִינָא בֶּן חֲכִינָאי
תָּקְפוּ עָלֵינוּ צָרות מִצְות לְהָפֵר
וּמֵאֲנוּ לָקַחַת הון וָכפֶר
כִּי אִם נְפָשׁות הֲהוגות אִמְרֵי שָׁפֶר
כְּמו רַבִּי יְשֵׁבָב הַסּופֵר
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
יִחֲתוּנוּ בְּנֵי עֲדִינָה הַשּׁומֵמָה
הֵרֵעוּ לָנוּ מִכָּל מַלְכֵי אֲדָמָה
וְהָרְגוּ מִמֶּנּוּ כַּמָּה וְכַמָּה
בַּהֲרִיגַת רַבִּי יְהוּדָה בֶן דָּמָה
דִּבַּרְתָּ בֵּית יַעֲקב אֵשׁ וּבֵית יוסֵף לֶהָבָה
הֵן עַתָּה קַשׁ אוּרָם כָּבָה
חַי זְעךְ קומָתָם בְּבִעוּר הַיּום הַבָּא
כִּי הִסְכִּימוּ לַהֲרג עֲשָׂרָה צַדִּיקִים עִם רַבִּי יְהוּדָה בֶן בָּבָא
חָטָאנוּ צוּרֵנוּ סְלַח לָנוּ יוצְרֵנוּ:
זאת קְרָאַתְנוּ וְסִפַּרְנוּ בְּשִׁנּוּן
וְשָׁפַכְנוּ לֵב שָׁפוּל וְאָנוּן
מִמָּרום הַסְכֵּת תַּחֲנוּן
ה' ה' אֵל רַחוּם וְחַנּוּן
חַנּוּן הַבִּיטָה מִמְּרומִים
תִּשְׁפּכֶת דַּם הַצַּדִּיקִים וְתַמְצִית דָּמִים
תִּרְאֶה בְּפַרְגּוּדָךְ וְהַעֲבֵר כְּתָמִים
אֵל מֶלֶךְ יושֵׁב עַל כִּסֵּא רַחֲמִים
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 16 שנים נועם, אני צמה . שקדנית
אני מבינה לליבך יחד עם זאת אני צמה כי נצטווינו מן התורה לצום.זה טבוע בי עוד מילדות ומבית הוריי. אני חוששת לנהל חשבון כפי שאתה מנהל . אני אדם צנוע וצייתן ולא עולה על דעתי להמרות את הציווי. אני מקווה שהקב"ה שנמצא בכל מקום מביט בנו ונענה לתפילותינו הנאמרות מעומק הלב . אני עושה את המעט שלי עם כל הקושי הכרוך בצום ( באמת לא קל לי) ומקווה בכל ליבי שהקב"ה יעשה את שלו ויממש את משאלות הלב.מה עוד נותר לנו בחיינו אם לא התפילה הזכה והאמונה? במה ניאחז?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה -
לפני 16 שנים נהול חשבונות-נועם דן-1
שאלתך מופיעה בזוהר.
אחת התשובות היא שעם ישראל הוא כמו הלב בגוף ושאר העמים הם יתר אברי הגוף.
הלב סובל וכואב את כל שאר האיברים.הלב הוא איבר נבחר משאר האברים.
דן-1
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים הלב? ענת
יש את המשל על "החיים והמוות ביד הלשון".
ויש לא מעט שיטענו, שדווקא המוח הוא האיבר הנבחר... והיחידי, אגב, שעדיין לא מפוענח.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים אהלן ענת דן-1
הערתך נראית נכונה אבל...
א. סה"כ הבאתי את תשובת הזוהר.
ב. לכאורה מוח שליט על הלב. או אולי לב שליט על המוח?
קחי טיפ קצר לשאלה מאד מורכבת.יש פסוק מדהים:"וידעת היום והשבות אל לבבך" כיום לפי המחקר שכבודו במקומו מונח ,היום אנחנו במצב של ידיעה שכלית אבל יש מדרגה עתידית גבוהה יותר:"והשבות אל לבבך".
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים היי דן ענת
אני, כמובן, לא מתווכחת עם הזוהר ולא מנסה לסתור.
רק מצאתי את עצמי תוהה.
ההתייחסות של הזוהר, אם אני מבינה נכון, היא אל הלב במובן הסימבולי יותר ולא כאל איבר אורגני.
מאחר שברמה הכי פשוטה?
לב אפשר להחליף - מוח לא.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 16 שנים ענת בוקר טוב דן-1
החלפות\השתלות לב-מח הן פעולות טכניות גשמיות,אבל אין לזלזל בהן.
את צודקת בנושא כוונתי לסמליות של הלב -ולא כמשאבה המזרימה רק דם אל\מ גוף הבשר הנגוף.
ה"לב" הוא ה"סובל" לא המוח.זהו לב הרעיון.
זכותך להתווכח עם הזוהר ולנסות לסתור כל טקסט אחר שמובא כתשובה מצידי.
ממליץ לך על הספר:"התבוננות ושליטה ברגש ובמחשבה" של הרב רחלין.הקורא גולד בסימניה כתב פעם בקורת על הספר.והפנה את המתעניינים להורדה חינמית של הספר מהאינטרנט.
מהערכה שלי אלייך-יש להתעמק קצת יותר בהבדל בין שכל לרגש.להבין מי שליט על מי ואז כדאי לך לקרוא בשנית את תשובתי הקודמת ולהחליט מי משנינו לא כל כך דייק.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
-
-
-
