השלישיה בכותרת עולה על שפתינו כיחידה שקשה להפרדה. בתפילות יום כיפור שלושת השמות האלה באים תמיד יחד - סלח לנו, מחל לנו, כפר לנו. אך בברכה בתפילת העמידה אין זכר לכפרה. כדי להבין מדוע, נצטרך להבהיר את פירוש כל ביטוי.
סליחה -
כשאדם סולח הוא מבטל את הרגשת הטינה מלבו.
סליחה נדרשת כשמישהו נפגע אישית.
אם ראיתי מישהו נוהג שלא כשורה, אך אין החטא שלו פוגע בי, אין מקום לסליחה מצידי.
בקשת סליחה מה', אם כן, היא לבקש שהוא לא יכעס על הפגיעה האישית; אנו מבקשים שה' ישנה את יחסו אלינו, אף על פי שאותו יחס הוא מוצדק. למה ה' כועס על החוטא? איך אפשר להעלות על הדעת שה' "נפגע" מן החטא? היהדות אינה דוגלת בהנחה הפילוסופית שאין מעשי בני אדם נוגעים לאלוקים. כל חטא הוא פגיעה, פגיעה אישית, בבורא, במלך העולם. אין הכוונה שה' נכלם, חלילה, או שרגשותיו נפגעו. הפגיעה אינה סובייקטיבית אלא אובייקטיבית. החטא הוא מרידה במלכות ה' ופריקת עול. אנו, בני בשר ודם, חווים בחיינו הפסיכולוגיים הסובייקטיבים, את החטא נגדנו כפגיעה בכבודנו. לזה קיימת מקבילה אובייקטיבית - פגיעה בטוב ובצדק. לחטא יש היבט אישי, כי לאלוקים יש יחס אישי עם ברואיו שנבראו בצלמו, ובמיוחד עם בניו, שלהם נתן את תורתו ואתם כרת ברית. הדימוי המקראי של אב ובניו הפך בספרות חז"ל ליסוד מרכזי בהבנת החטא. תמיד ימשילו חז"ל את החוטא לבן מלך שסרח. רעיון זה בא לידי ביטוי בברכה זו ובברכה הקודמת. נשים לב שרק בשתי בקשות אלו אנו פונים לקב"ה בתואר "אבינו".
מלבד הסטייה מן היושר האובייקטיבי, יש בחטא מעשה אישי נגד ה'. בזה ה' שונה משופט באולם המשפט, שגוזר עונש בלי להיות מעורב אישית. ה' מעורב אישית בסכסוך, החטא, והוא תובע את ריבו - "שמעו הרים את ריב ה', והאתנים מסדי ארץ, כי ריב לה' עם עמו ועם ישראל יתוכח". כתגובה לריב, האדם מבקש סליחה, הוא מבקש מה' להתייחס אלינו כאילו לא פגענו בו.
מחילה -
מחילה שונה מסליחה. המלה מחילה לקוחה מעולם המשפט, מדיני ממונות. אם אדם חייב לחברו כסף, הוא יכול לוותר על התשלום - זוהי המחילה. אין כאן חשיבות לרגשות של הנושה, לתחושותיו בנוגע לחוב, אלא רק לעובדה שהוא מוותר על זכותו לגבות אותו. כמו כן, אין צורך שתהיה מלכתחילה פגיעה. חוב יכול להתקיים בלי חטא - כשאדם לווה כסף מחברו - וגם במקרה הזה המלווה יכול למחול על החוב. בכל מקרה שיש לאדם זכות לדרוש פיצוי או תשלום מחברו, הוא יכול למחול על אותה זכות, ולפטור את החייב מלשלם את החוב.
בהקשר של חטא, מחילה מתייחסת ישירות לעונש. כאן נתבסס על הרעיון שהעונש הוא תולדה ישירה של החטא, ובעצם פועל יוצא ממנו. כפי שהלוואה יוצרת חיוב פרעון, כך החטא יוצר עונש. זהו צדק במובן הטהור - עונש כהחזרת האיזון שהופר על ידי החטא. זו הסיבה שמפריע לנו כשאנו קוראים על מישהו שחטא והצליח לחמוק מכל עונש. לבנו אומר לנו שמשהו לא בסדר, משהו דורש תיקון. אנשים נאורים לפעמים יכנו הרגשה זאת כיצר הנקמנות, אך אין זה נכון. ההרגשה הזאת קיימת גם כשאין לנו כל קשר לחטא ולא נפגענו ממנו. בזה מחילה שונה מסליחה. הסליחה מבוססת על הפגיעה בבורא, ואילו המחילה על הפרת עקרון הצדק. כאן ה' פועל כמו שופט, המורה על הצעדים הדרושים כדי לתקן את המצב המעוות. הסליחה משנה את היחס האלוקי לאדם, המחילה משנה את העונש עצמו. אלוקים אינו משנה את יחסו, הוא פוטר אותנו מחיוב שיש לנו כלפיו.
כפרה -
כפרה שונה בצורה יסודית משתי הפעולות הקודמות. קל להבחין בהבדל אם נשים לב שסליחה ומחילה הם פעולת אנושיות, שקיימות ביחסי אדם לחברו, ואילו כפרה שייכת רק לקב"ה. ... וכך דרש ר' עקיבא: אשריכם ישראל לפני מי אתם מטהרים, מי מטהר אתכם, אביכם שבשמים, שנאמר, וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם (יחזקאל לו, כה) ואומר, מקוה ישראל ה' (ירמיהו י"ז, יג) מה מקוה מטהר את הטמאים אף הקב"ה מטהר את ישראל. (יומא פ"ה:)
ההיבט בחטא שעליו סולחים, הוא פגיעה בקב"ה;
ההיבט בחטא שעליו מוחלים, הוא פגיעה בצדק שמחייב תשלום;
ההיבט בחטא שעליו מכפרים, הוא ההיטמאות הפנימית של נשמת האדם, השחתת צלם האלוקים.
למעוניינים בהמשך:
www.etzion.org.il/vbm/archive/9-18/11tif.rtf
הרב עזרא ביק / שיעורי עיון בתפילת העמידה / בית המדרש הוירטואלי שליד ישיבת הר עציון
