אני קוראת עכשיו את הספר של אמנון דנקנר "ימיו ולילותיו של הדודה אווה".ספר עצוב מתוק מריר. למי שמכיר את המקומות שבהם מתרחשת העלילה אז והיום זו חזרה בזמן מאד מרגשת. העלילהנפרשת לפני הקורא הולכת ומתפתלת עשירה בפרטים במערכות יחסים של אבות ובנים, הצורך בקשר באהבה באימון על רקע השנים הקשות של המדינה הצעירה. היסורים המודחקים של ניצולי השואה הזכרונות הנוראים משם והגעגועים לבית. עדין לא סימתי אבל אני מאד ממליצה למי שאוהב להרגיש את הספרים שהוא קורא.
