היי לכולם ? יש שאלה שמחכה תשובה :)

השבוי” מאת ס.יזהר הוא אחד מהסיפורים החשובים של הסופר שיצאו כנגד אירועים שהתרחשו במסגרת מלחמת העצמאות

“השבוי” של ס.יזהר יצא לאור עוד בעיצומה של מלחמת העצמאות ועורר סערה רבתי בשל הביקורת החריפה על פעולות הצבא הישראלי שכמעט ולא נשמע קודם לכן. הסיפור מתאר מקרה בו קבוצת חיילים שאינה מוצאת מטרה ראויה יותר לוקחת בשבי רועה צאן ערבי בתואנה של שבי לשם חקירה והפקת מידע שברור להם לחלוטין שאין לרועה. הסיפור מציג את החיילים באור רע, כפועלים בשרירותיות ומתוך עיוורון לאחר. הקונפליקט מוצג דרך עיניו של אחד החיילים המופקד לשמור על השבוי שמודע לעיוות שבמתרחש אך אינו מצליח להתגבר על הנאמנות שלו למה שהולך ונעשה בעיניו ללא מוסרי וגרוטסקי.

הסיפור נמסר מפיו של מספר דמות הנמנה על כוח החיילים שלוקח את רועה הצאן בתור השבוי. דרך מסירה זו משרתת את המטרה הדידקטית של הסיפור בכך שהיא מקנה לאירועים מימד של אירועים אמיתיים הנמסרים דרך עדותו האישית של מי שלקח בהם חלק. הסיטואציה של פטרול באזורי הכפרים בהרי ירושלים אף היא מוכרת מהמציאות של ימי מלחמת העצמאות מה שמקיים את העיקרון הריאליסטי של עיצוב הבדוי על רקע הממשי. בפתח הדברים נוקט המספר בלשון “אנחנו” ולא נראה כי הוא מנסה להבחין בין עצמו לבין שאר חברי המחלקה אך במרוצת הסיפור הוא עובר ללשון “אני” ומפריד את עצמו מן הקולקטיב שנעשה מושא לביקורת שהיא למעשה הביקורת של הסיפור. הסצנה של חקירת השבוי מאפשרת לזהות את הדובר בתור הזקיף העומד בצד ובכך דמות המספר זוכה לקונקרטיזציה ונמסר דיווח ישיר של התחושות שלו ועמדתו כלפי המעשה. סופו של הסיפור במונולוג פנימי המבטא את התמה של הסיפור והיא הקריעה הפנימית בין ערכי היחיד לבין התנהלותה של החברה.

המוטיבציה האידיאית של ס.יזהר ממשיכה לבוא לידי ביטוי בסיפור השבוי על ידי תיאור מעשיהם של החיילים. ס.יזהר לוקח את דגם ותדמית החייל המוכרת והמקובלת ועורך לה שבירה והנמכה. הוא מלגלג על תכונות “נעלות” של החיילים כמו אהבת תרבות על ידי עימותן עם התנהלות ברברית במציאות הצבאית. הסיפור מנגיד אותם לנוף הטבעי והשקט ומדגיש את הכיעור הפיזי שלהם ושל סביבתם (המוצב). הטבע ונוכחות הערבים בו מתוארים כניחנים ביופי קדמוני אל מול הקלגסיות והזרות של החיילים אליו. רועה הצאן השבוי מקבל מימד מאוד אנושי שמדגיש את אטימות הלב, האכזריות והסכלות של החיילים.

הסיפור מוסר את מעשי ודברי החיילים תוך שימוש באמצעים של סאטירה שבמקרים רבים גולשת לידי סרקזם של ממש ועל ידי שימוש נרחב בכלי של אירוניה מילולית. האירוניה המילולית כמו חותרת תחת המילים המפורשות של החיילים או דרך הייצוג השגורה שלהם בפי מספרים ודווקא מעידה על תפיסה מנוגדת ומלגלגת. במהלך הסיפור ניכרת תנועה מביקורת מובלעת על המתרחש לביקורת יותר ויותר מפורשת העולה מגרונו של המספר שהולך ונעשה יותר ויותר מזוהה וכן החרפה בדרגות השיפוטיות שמפנה הסיפור כלפי פעולות החיילים ויחסם כלפי השבוי

השבוי\ ס. יזהר
אחד הסיפורים החשובים של ס יזהר, הנכתב לאור אירועים שהתרחשו במסגרת מלחמת העצמאות. בספר זה מעביר יזהר ביקורת על פעולות הצבא הישראלי במהלך מלחמת יום העצמאות. הסיפור עוקב אחר קבוצת חיילים המחליטה לקחת רועה צאן ערבי בתור שבוי, לשם חקירה ושאיבת אינפורמציה, מה שלכאורה אין בידי השבוי.
אחד החיילים (הזקיף) מופקד לשמור על השבוי ובכך למעשה מתחיל אותו סיפור מתוך נקודת מבטו של אותו חייל, השרוי בקונפליקט בין נאמנותו למדינה ולחבריו ביחידה, לבן ההליכה בעיוורון מלא, בידיעה ובתחושה כי הוא וחבריו אינם נוהגים בצורה אתית.
במהלך הסיפור ישנה הרגשה כי העלילה מחולקת, ניכר לראות זאת באופן הכתיבה. החלק הראשון, בו נפגשת החבורה עם הרועה, הנוף מתחיל להיראות אחרת, המ"מ מתחיל לסחוף את החיילים והנוף משתנה בהתאם אליו.
החלק השני, מתנהל במשלט (במפקדה הקטנה), חלק זה שונה לחלוטין מהחלק הראשון. ניתנת תחושה לחיילים, שהם נמצאים במקום מרכזי, בו מתרחשת מלחמה, שכל דעתם היא כיבוש וניצחון. גם לשפה הלשונית ישנה תפקיד חשוב, היא משרתת את המשמעות. הדיבור של החיילים נעשה בצורה גסה וגרוטסקית והם מתבוננים ברועה כאל "טרף" כשכל רצונם "לצוד" אותו. הקורא מתחיל להרגיש בירידה ובהסתאבות של הדיבור והתנהגות החיילים. הקורא בסיטואציה זו מתחיל להזדהות עם הרועה ומתחיל להבין כי מדובר ברועה תמים ושמטרתם של אותם חיילים היא להוציא את היצרים הקולקטיבים שלהם, בהתנהגותם החייתית והמאצ'ואיסטית על השבוי.
בחלק השלישי, ישנה תחושה שהתפאורה והנוף משתנים, החיילים מוליכים את השבוי אל תוך המפקדה בכדי להוציא ממנו את כל הסודות שהוא יודע. במהלך כל החלקים הללו החייל הנקרא גם "הזקיף" מתחיל יותר ויותר להרגיש חוסר שייכות לקבוצה. תחילה נקרע בין הרצון להיות נאמן לחבריו ולצד זה חש תסכול וחוסר שביעות רצון מהאופן בו חבריו והוא נוהגים כלפי השבוי. בחלק השלישי, למעשה ישנה ידיעה, הזקיף מתחיל להתמודד עם הדברים ומרגיש לא בנוח עם חבריו, הוא כבר לא זקוק לעיניים המשוועות של חבריו, אלא מתחיל אט אט להיסגר עם עצמו, ללא אישור מחבריו.
השבוי ברובד הגלוי, הוא אותו שבוי ערבי שנשבה על ידם, עיניו מכוסות במטרה שלא יראה את השטח. כאשר ממשיכים עם הסיפור ועוקבים אחר הזקיף, אחר הוויכוחים האתיים עם עצמו ואחר הקונפליקטים שלו, מתחילים להבין כי למעשה השבוי הוא כל אחד ואחד מאיתנו. כולנו שבויים למוסכמות, ואנו הולכים כמו עדר אחר חוקים, כללים, בצורה מלאכותית ומאבדים לחלוטין את האמת שלנו. וזו למעשה הביקורת המרכזית אליה חותר ס יזהר, אין לאדם באמת כוחות להיאבק על האמת הפנימית שלו, אנו לא נוקטים עמדה, אלא הולכים אחר אותם צווים, נורמות וכללים מבלי לעצור שנייה ולחשוב, אם אכן זהו המעשה הנכון לעשות ואם זהו עניין מוסרי. האדם הוא ישות מורכבת וישנם שני קולות. ס יזהר מציג זאת דרך דמותו של הזקיף המייצג כל אחד ואחד מאיתנו, בסופו של דבר, מהותו של האדם היא ללכת אחר קולו הפנימי, האמת הפנימית, לאחר חשבון נפש עם עצמו, אם אכן אותו מעשה שעשה, נעשה בלב שלם ומרצונו החופשי ולא מרצון לרצות את הכלל.
ישנם מספר מוטיבים שחוזרים על עצמם במהלך העלילה, מוטיב המעגל המשתקף דרך הנוף הפסטורלי המוצג בתחילת הסיפור. מוטיב זה מתגלגל לכמה וכמה צורות, כאשר הזקיף שרוי בקונפליקטים ניתן לראות כיצד אותו מעגל הופך לאלכסונים המהווים קונוטציה שלילית לאווירה הנוסטלגית והפסטורלית. זאת בכדי לרמז על משהו רע שנכנס לעולם, אלכסונים אלו הורסים את אותה אווירה.
כמו כן, גם לתיאור השמש יש תפקיד חשוב באותו נוף פסטורלי, השמש סובבת את היקום וסוגרת עליו ולמעשה דרכה ניתן להבין את אותה אזלת יד, בה הזקיף אינו מסוגל לבטא את האמת שלו. השמש מתבקשת לומר את האמת לאותם חיילים, להזהירם, אך הם לאורך הסיפור פחות נשמעים לה ובכך גם היא סוגרת עליהם ועל היקום כולו. כוחות הטבע והנוף הפסטורלי המוצגים לאורך הסיפור מצטיירים כאנושיים יותר מבני האדם. השמש, הנוף וכוחות הטבע עוברים האנשה. ישנם שני קולות בסיפור, קולו של היחיד והקול הקולקטיבי. הקול היחיד מסמל את הקול ההומאני, קולו של השבוי, של הזקיף, זהו למעשה הקול של המצפון והמוסר. יחד עם זאת, יש גם את הקול הקולקטיבי, קול ההיגיון הקר, השכל הישר. קולות אלו למעשה סותרים אחד את השני.
מוטיב נוסף שהולך לאורך הסיפור, זהו מוטיב ה"בן אנוש" לצד ה"חייתיות" של החיילים, כשקורא הסיפור מייחל שהקול של היפה נפש (הזקיף), שזהו למעשה הקול ההומאני אשר מזדהה עם בני האדם, ינצח . הזקיף הוא הגיבור, הוא האדם שבסופו של דבר הלך עם האמת הפנימית שלו ואינו ויתר על אישיותו ונתן ביטוי ל"אני" שלו. יזהר פירק כל חייל וחייל בסיפור, כשלכל אחד יש אישיות משל עצמו, אך לצד זה הראה כי כאשר כל החיילים מתקבצים יחד, הם הופכים "לחיות" ונוהרים אחר הפקודות והכללים ומוותרים על האינדיבידואל. בצבא אין חשיבות לאינדיבידואל, כל חייל הוא מספר אישי וכאשר כולם יחד כקבוצה, קל יותר להטמיע פקודות, נורמות וערכים המשרתים את צה"ל. לחייל אין אישיות במהלך שירותו, אישיותו קשורה לחבריו מהפלוגה, ליחידה ולצה"ל, אישיותו וזהותו נשללת ממנו, כאשר הוא הופך להיות חייל.

פורומים›א כללי›היי לכולם ? יש שאלה שמחכה תשובה :)

הי...

ועוד הי....

סאמו - מפנה אותך לקישור הבא ,יש שם מספר התייחסויות כולל אקדמיות