פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 2008 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים איש הקובייה/לוק ריינהרט – חוות דעת רעיונית. כ. המשך
טעות מהותית.
יש שם טעות מהותית.
שגיאה חמורה
בחיפוש התכלית.
שש אופציות
מתוכן להחליט,
ללא ספק
טעות מהותית.
איש הקובייה..
הקובייה הונגרית.
ניסוי.
וטעייה.
בדרך לתכלית.
מורכב יותר.
צבעוני יותר.
והרבה יותר
מכוון.
הקובייה בידי.
הקובייה בידך.
דרך סלולה
רשות נתונה.
הקובייה בידי.
הקובייה בידך.
מסובבים בזהירות.
להשליך ולהמר..
ללא ספק טעות.
טעות חמורה.
-------------------------------
אולי זה הזמן
לעצור ולשאול
על שום מה התיישבו האבירים
מסביב לשולחן העגול ???
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים על שום מה נתי בית
על שום מה התיישבו האבירים
מסביב לשולחן העגול ???
כנראה רעבים
ורוצים לאכול...
סתאאאם :)
חוות דעת יפה ומרגשת, חבל שלא קראתי את המקור
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים תודה :-)) כ. המשך
לאן אתה לוקח
את השולחן העגול?!
מוריד לי אותו
מקודש לחול!
מה פתאום, נתי?!
מה פתאום לאכול ???
!
נו, באמת!
:)))
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים מן הקוקייה לקובייה שמעון שלוש
בדרך הסגלגלה מן הקובייה לשולחן העגול
שירה רעיונית על הדרך
כצורך להידיינות
כתפישה
כבדיקת ערכים
כניסיון
לא קראתי את הנ"ל הסופר בכותרת
וזה לא משנה לי להגיד שאני מתרשם מן התפישה המתקשרת גם דרך "הכל צפוי והרשות נתונה"
נגד הימורים כן. מבעד למתח קיים
"הקובייה בידי./ הקובייה בידך."
נתלו
אבל גם בעד טעויות
לא כאן בדרך הרעיונית צריך להיות בעד הרחבות
שכן סוד הצמצום שמבעד לתכלית "להשליך ולהמר"
ב"טעות חמורה"
לכאן ולכאן ובאין גבול
דרך הרפרנס? מבעד לפיקחון
קבלת הסופיות מול האינסוף,
ערך השיוויון נגד השונות,
חופש פעולה היפך מן חובה,
תכתיב או מזל
יש יותר מקובייה אחת סגורת תכלית
מול קוביית המזל
השלכה רעיונית מבעד לפיסית
מופשטת ומוחשית
מסקנה נכונה מתבקשת.
בטוח שיש כאן הרבה יותר
אפשר לנסות ללמוד ממך בדיונים כאלה
היי שלום!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים מן הקובייה לשולחן העגול.. :) כ. המשך
האבן מתגלגלת בדרך הסגלגלה
מעלה, מעלה ללא עצירה.
איך נעשה את שעלינו לעשות
אם בסופו של יום
אנחנו מלאים עכבות.
ואם יש לי הרצון והאמונה
מדוע שלא אשליך גם אני קובייה?
הרי לך תשובה:
גחל לוהט בתוך ידך
השלך!
שלא ישרוף אותך.
ושנייה לאחר ההשלכה..
אבדה לך הדרך
לחמם את עצמך.
כשתמצא שוב את הגחל
תמצא שזהו, נגמר.
תאחז אותו לרגע, שניים ויותר
אולי בדיעבד תהרהר בדבר..
אך לא יועיל לך מאום,
תקפא. כי הגחל כבר קר.
על כן אחוז אותו עוד רגע.
עוד מעט.
מחיר הכוויה הינו מחיר מועט.
כוון את עצמך,
כוון את הזריקה.
השלך אותו אל המקום המדויק
שבו תחפוץ בבעירה.
קפיצה:
הצפת אסוציאציה: "מי שמאמין" של יוסי גיספן.
אני אכן מאמינה.
ככל הנראה.. ממש הפנמתי.
עוד קפיצה קלה:
תגובתי על תגובתו של בלוגי ל"תיאוריה",
לעניין תשובה לכל שאלה.
גם תשובה שגויה היא תשובה.
ועל כן הסיבוב הזהיר של הקובייה
והסלידה מההימור הגמור.
בתגובתי (קבל) שהגבתי על תגובה לעניין קן הקוקייה
קיים המשך שלא נכתב.
ברשותך,
אפרוש אותו לפניך עכשיו:
"הגוזל-הוא התוצר של עצמו"
וגם של החברה.
ושתי העובדות יחד
אמת אחת סדורה.
משלימים את הרעיון
ללא סתירה.
מה שמוביל לעוד תהייה
מה כוחו האמיתי של היחיד בחברה.
מה כוחו של היחיד מול עצמו.
מול המציאות שלו.
עד כמה אמיתי הוא חופש הבחירה
להיות מי שאני.
להיות מי שאתה.
עד כמה אותו גוזל התערה
בקן שלא שלו
ומה עשוי להיות סופו..
לובוטומיה עצמית באילוץ.
תרדמת.
סוף לא נעים לעניין.
אני לא אזרוק את הקובייה.
אבל לעתים אני מוצאת שזה הכרחי לסובב אותה.
ואפילו בסיבוב העדין יש טלטול...
חבל שאין מפת מהלכים ברורה.
תהייתי נותרה בעינה.
מה אני עושה?
מה אני אמורה?
והתשובות..
אולי..
נדמה לי..
מפוזרות אצל כולם.
זו לא קוביית מזל.
היא לא תהיה לעולם.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים הגוף מדבר בעד עצמו שמעון שלוש
לא יתן לנו באינסטינקט לאחוז בגחל בוער ביד
אז למה אנחנו צריכים להתנסות מעבר
כאשר אנחנו מקבלים פקודה מהמוח להשליך
נשמח בגוף המעביר תמסורת כזו
ההגיון הרווח לפני הכל!
באסוציאציה אחרת נזכרתי במימרתו של נתן זך המשורר
"כשהרגש דועך השיר הנכון מדבר"
פקיר הודי מאומן לשאת כאב
מבעד לנפשו ולמשקל גופו,
אך בעיקר מבעד למשקלה של החוקיות הפיסיקאלית
לא כן?
משל הגחל, כמו התמורות שאת עוברת מעברן
מעניין, גם כשלעצמו פחות מובן מן הניסיון שלי
אני קשוב לאיזו ריזיקה שאני לוקח מראש
מבעד לסיכון ידוע מבעוד מועד
יש לי מצבים כאלה
הם לא מחושבים כסיכויי האומץ שלי
אלא כפזיזות דעת או לכל היותר פיתוי
שיש מאחוריו שילום
יחד עם זאת, אני מצר שמזמן איבדתי את נקודת המוצא
באמצעותך רפרנסים לספרות שחלקה לא קראתי, וחלקה אינה בוערת בי כעת
נשאר לי לקוות להזדמנות אחרת שתבער בי יותר
איתך הסליחה!
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים והנפש...? כ. המשך
אמרת נכון.
ההגיון רווח לפני הכל.
אך בכל זאת..
בהמשך..
באשר למובאתך:
מרחק של זמן נחוץ
לשכיכה מסוימת של.. רגש או אימפולס
ואז.. דברים נכנסים לפרופורציות
והשיר הנכון מדבר..
אך לא כמו תלמיד בכיתה
שבליבו עוצר את פריצתה
של התשובה הנכונה
והוא שותק..
מתוך איזושהי בושה
או פחד אולי
והוא חונק.. וחונק
עד שמרפה ומוותר.
והתשובה..
טובה, מקסימה ככל שתהיה
אובדת.
בינו לבין עצמו..
לעתים עדיף להכות בפטיש
כשהברזל עודנו חם..
אחרת יכולת העיצוב
הנכונה כל כך לרגע ההוא,
נכונה לרגע ספציפי קיים
אובדת
לעולם.
על כן אומר:
כדי שהרגש ידעך
נדרש מרחק של זמן
שמוביל לבדיעבד..
לאין ברירה,
לממשיכים מכאן..
לאין דרך חזרה.
קפאון? בעירה?
או הסקה..
חימום כפשוטו.
(כוויות על כפות הידיים.
רק. עניין של מה בכך.. יחסית.)
הלא המוות הוא קר
כמוהו כקיפאון..
ועל כן קווים.
שליחי ההגיון
תוחמים את אותה בעירה,
שלא תהפוך לאסון.
באשר לפקיר..
אפנה אותך,
ברשותך..
אסוציאציה חדשה:
"אמן התענית" של פרנץ קפקא.
אובדן ההגיון.. כמחיר.
באין ברירה.. (שוב.. סלח נא לי על החזרה.)
והאומן..
אומנותו ברכה מקוללת.
שאלת השליחות בעינה עומדת.
.. :)
אין מדובר באומץ..
אלא בידיעה
שהזמן לא עומד מלאכת
והשילום מסתיים לבסוף..
ומה שהיה צריך להעשות, נעשה.
ומה שצריך לקרות, קרה.
תמיד אפשר להאשים אותה.
את הקובייה,
את התכלית העמומה..
באמת אין לך על מה להתנצל..
לכל סיפור ושיר ותוכן יש את הזמן שלו.
אולי זמנם של אלו יגיע.. ואולי לא.
רוב תודות על הדיון..
בברכת ערב נעים.
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים את הנפש הכנסתי בסיפור של הפקיר הפעם שמעון שלוש
כנראה שהבחנת בזה אחר כך.
מתוך שאר ההתייחסויות לעניין הקיפאון והבעירה קראתי ונשארתי יחסי
כך החלטתי, אם להשתמש בפרפרזה משירך "הגשם רק נושק לים"
רוב תודות גם לך
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים כותרת ענתה לכותרת.. :) כ. המשך
-
-
-
-
-
-
