בעקבות מותו של מנדי גור לפני כשבוע, התחלתי לקרוא את סיפרו וזאת כדי לכבד את זכרו, אולם מהרה הקריאה הפכה מהנצחתו של מנדי גור לאובססיה מצידי לגמוע דף אחרי דף. לא נותר לי אלא להצטער על שלא התוודעתי לספר שבועיים קודם אולי אז היתה עוד שהות לתור אחריו ולחלוק לו כבוד ואוליי אף לשמוע עוד סיפור שאוליי לא נכתב בספר, ועכשיו כבר לעולם לא יסופר. חבל על דאבדין.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••