פורומים » סיפור שכתבתי
כתבת סיפור למגירה? זה הזמן לשתף את קהילת הקוראים הישראלית ולקבל חוות דעת.
כתיבת הודעה חדשה בפורום סיפור שכתבתי
» נצפה 1180 פעמים מאז תחילת הספירה.
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים חצר ארמון הנפש/ אירית תהילה סולטן אירית תהילה סולטן
חצר ארמון הנפש/אירית תהילה סולטן
בחצר ארמון הנפש
בניתי מגדל מסבל הרגע,
אהבה עם קרע.
את החצר כיסו
עלים כתומים, אותם
הותיר הסתיו שחלף.
אני גורפת ,מהרהרת,
חונקת עוד נחש.
העצים מולי, לבושים
בשמלות סגולות.
וברגע הדימיון קולעת
הרוח צמות, בחיבור
ענפים גמישים,
מציירת לי דמות.
על שיח הפחד הקוצני,
אלפי תולעי משי,
פרפרי ענק אכזריים.
אני עייפה מהמטרד,
עסוקה בנכחד.
אל תוך ארמון הנפש,
אני נשאבת.
אלפי דלתות סגורות.
אין לי מפתח,אבדו הכוחות.
המדרגות הצרות שמצאתי
הן מפלטי האחרון,
כעת,נסגרה גם דלת הארמון.
בשקט מבהיל גם אותי,
אני מטפסת,מחפשת.
רעש מתחזק,רעש מתגנב.
שמעתי,צעקה.
מצאתי את חדר החרדה.
צל של דימיון, כמו חרוט
על הקיר הלבן.
מיטות ללא רגלים
עומדות באוויר.
אני מזיעה,
ספוגת חרדה.
הרגליים כואבות,
הפחד מתגבר,
הפחד מלמות.
בורחת,נמלטת.
מקפצת במדרגות הארמון.
תפילה ועוד תפילה.
לפתע נסדקת האדמה,
פוצעת את התיקרה.
כל דלתות הבית נפתחות,
במודע.
יש חגיגה.
בחצר ארמון הנפש,
מרימים כוס,
לחיי הצער ורגעי אי השקט.
בתוך החדרים בארמון,
צובעים קירות,מחדשים
פחד.
מישהו לוחץ על ההדק,
מישהו מציל את רוחי.
הארמון הופך בקתה,
על יד כל דלת,
מונח מפתח לבן.
אנחנו מתחממים,
בתוך חדר השמחה,
חדר הניצחון.
חוגגים שלווה ואומץ,
הופכים חושך לאור.
© כל הזכויות לתוכן עמוד זה שמורות לאירית תהילה סולטן
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים אני ממש רוצה לשמוע את דעתך. כ. המשך
חצר: אזור משחקים.
אזור המשחקים:
אזור הביטוי של הנפש.
מגדל – מסבל הרגע..
סבל הרגע.. במקום לגו,
במקום קוביות..
סתיו שחולף.. מצב רוח חולף.
העלים הכתומים..
מה שנשאר
באזור המשחקים,
מחשבות.
אוספת את המחשבות שנשארו
"גורפת אותן":
חונקת מחשבות רעות.
הנחש כמחשבה רעה שבאה להסיט.
העצים, בגן המשחקים של הנפש
לובשים סגול.
סגול הוא לא סתם צבע.
Google it.
"הסגול הוא צבע מיסטי, קדוש ומקודש,
המסוגל לממש את הנעלם ואת הבלתי נתפס.."
(ציטוט מתוך פורטל אלטרנטיבלי, מאת: ד"ר שולמית רונן)
ברגע שבו את עוזבת את המציאות,
דהיינו, רגע של דמיון..
הרוח, הנפש קולעת..
צמות..
היצירה שלך.
מלים קלועות
מהענפים של אותם עצים.
אני תוהה על הדמות..
אולי הדמות ש"מצילה" אותך בהמשך
אולי תת המודע שלך הוא זה שיצר אותה,
לתוך המציאות..
באזור המשחקים של הנפש
שיח קוצני..
עשוי לדקור אותך..
זהו רק פחד.
רק.
תולעי משי..
עתידים בכל מקרה
להפוך לפרפרים.
פרפרי ענק אכזריים, מפחידים..
אך למעשה אירית,
הם רק פרפרים.
את ההרס והחורבן
על עצמנו
אנחנו
בפחדנו
מביאים.
עייפה מ- ?
מה מטריד אותך?
מה נעלם??
נדמה לי שאני תופסת..
סימני השאלה..
מתישים לפעמים.
שוב, נשאבת אל תוך עולם הדמיון,
אך בעצם הדמיון
אינו מנותק מהמציאות.
סגורה שם ולא יכולה לצאת.
גם אני מעדיפה את הגבול.
שבין דמיון למציאות
ואני מחזיקה בו בכוח
ונאחזת במה שמחבר
אותי
לקרקע.
עדיין יש מדרגות
זה מה שמציל אותך
מהטירוף.
מהשיגעון.
דלת הארמון נסגרה עלייך..
"מטפסת מחפשת.."
את מה שאת אמורה לגלות שם.
מה את אמורה לגלות?
את בעצמך מפחדת.
צל של.. חרוט על..
הצל הוא משהו חמקמק.
רעיון.. שבתוך הדמיון
שהוא מציאות אחרת.
הצל..
על קיר לבן, נקי.
צל שחור ברור על קיר לבן,
מעבר לברור. חרוט.
ברור שיש שם משהו.
המקום שבו אנחנו אמורים
לישון בנחת,
לנוח..
אנחנו ישנים במטה שסדרנו לעצמנו.
אין לה בסיס,
אצלך.
ואולי אצל עוד רבים נוספים.
היא עומדת באוויר.
ללא חיבור לקרקע.
את חוששת.
הרגליים כואבות משיטוט
בארמון הזה
ובחצר שלו.
אך יחד עם זאת
את חוששת שזה יפסק.
השאלה היא מה?
והתשובה: הראיה הזו.
תרגום העולם הזה.
האפשרות להציץ אל מקום נסתר.
בורחת..
חזרה למציאות.
"תפילה ועוד תפילה"
שפויה.
את שפויה.
הסדק הוא מלמטה,
מן היסוד
עד למעלה.
עד הסוף של עולם "הדמיון"
את ניתקת משם
באחת.
וחוזרת אל המודע.
במודע.
את חוגגת.
את שמחה.
את חוגגת את חזרתך
לעולם המציאות.
מרימים כוס, במקום שבו
הנפש באה לידי ביטוי..
המקום הזה,
כמובן
הוא כאן.
כאן. במציאות.
בתוך הארמון,
בתוך הדמיון או "הלא מודע"
מתחולל רעיון חדש.
זה מפחיד אותך.
לחיצה על ההדק.
ירייה.
מוות שיש בו הצלה.
(ראי מוות בהקשרו הקודם!
הפסקת הראיה,
הפסקת היכולת לתרגם.)
ההצלה היא החזרה לשפיות.
למציאות.
הארמון.. גדול ומפואר.
מישהו הקטין לך אותו
והפך אותו לבקתה.
האדם הזה או הדבר הזה..
נתן לך מפתח לבן
(לבן – צח, ברור, הגיוני, שפוי, נקי.)
לכל דלת.
פתח מילוט,
יציאה מחוסר הבהירות.
יציאה מהערפול, מהאפילה.
תחושת חמימות..
תחושה נעימה.
שמחים..
את
ומי שירה.
שמחים.
בחדר השמחה.
חוגגים ניצחון
על עולם הטירוף,
על עולם הדמיון.
חוגגים שלווה
ואומץ,
על כי לא ויתרו לך
והוציאו אותך משם.
והחושך, הערפול..
הופך לך תחת ידיו
של "המעורר"
לאור – בהירות.
מעניין.
דעתך?
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים אוקיי אירית תהילה סולטן
טוב קראתי את הכל
אבל הדברים הם הרבה יותר מורכבים
ויקח לי המון זמן להגיב על כל משפט שלך
בסה"כ יש דברים שהצלחת לנתח ולפענך
אך,נראה שהסתכלת על השיר באופן פסיכולוגי
כלומר,ניתוח השיר ע"י התת מודע שלי.
את השיר אני כתבתי במודע
על אף,שגם אז יש ניצוצות תת מודע
מה שאני רוצה לומר שורה תחתונה
זה שכל הארמון הזה ,החצר הזאת.
הכל הם חלקים בתוך הנפש.
יש הרס עצמי,חרדות,הזיות
דמיונות,פחדים.
יש המון דלתות בתוך הנפש הזאת
נסגרות נפתחות הכל במודע.
האמת זה שיר מאוד מורכב
כי להבין אותו עד הסוף
רק אני יכולה
כי אלו תחושות אמיתיות,
מחשבות.
אם תרצי בזמני הפנוי
אני אתן פרוש לכל מטאפורות
כי יש גם בין השורות.
מעניין מאוד הניתוח שלך.
ותתפלאי אבל לפעמים פרפרים ענקיים
הם אלו שיכולים להביא אותי לשגעון.
יותר מזה אני לא אפרט.
שתהיה שבת שלום.
ואני יותר מאשמח בזמני הפנוי
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה
-
-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים רגעי שירה יפים! שמעון שלוש
"חדר החרדה" מקסים, וכן מה ש"ברגע הדמיון קולעת/ הרוח"
(ואל מעבר ל"סבל הרגע" או ל"רגעי אי השקט") קורים דברים
רחשי שירה עומדים כמו:
"אהבה עם קרע" ומתפתחים כמו:
"חונקת עוד נחש" או:
"מישהו לוחץ על ההדק,/ מישהו מציל את רוחי.../ בתוך חדר השמחה,/ חדר הניצחון."
תודה אירית
הוסף תגובה | קישור ישיר להודעה-
לפני 14 שנים ו-4 חודשים תודה לך :+) אירית תהילה סולטן (ל"ת)
-
-
