אני הולך לי ברחוב. זה רחוב ארוך. אני לא בטוח איזה. כבר מזמן הפסקתי להסתכל. אני רק הולך ברחוב, מביט על טיפות המים שנמצאות על המדרכה וחושב לעצמי מחשבות. זה מתחיל בזה שלא הייתי צריך להתנהג ככה לתומר היום בבית ספר, שהייתי צריך להקשיב לו ולא ללכת ליולי רק בגלל שהיא דומימנטית יותר, רק בגלל שהיא צועקת חזק יותר. אני תמיד עושה את הטעות הזו, מתעלם מהאנשים שקצת יותר קשה לשים לב אליהם, האנשים האפורים. יכול להיות שבגלל זה אני כל כך אוהב לכתוב עליהם, אני לא יודע, אף פעם לא חשבתי על זה. אולי אני צריך לדבר על זה עם הפסיכולוג שלי ולא על זה שאני אוהב להיות בשליטה. אחר כך אני חושב על פחית הפנטה שהייתה לי על השולחן בשיעור לשון ועל ההשוואה היפה שרצה לי בראש, אתם יודעים, אמרתי לעצמי שהפחית הזו היא בעצם הר הכרמל, זה שנשרף, כנראה בגלל שהיא כתומה. ואז, אז התחלתי להרחיב את זה בראש שלי, להגיד שכשאני מסיר את הפותחן של הפחית אני מצית שריפה, להגיד לעצמי שכשאני שותה את הכימקלים הכתומים אני שורף את הבית שלי ומבפנים, בתוך הבית, גם אני נשרף. להגיד לעצמי שכשהפחית נפלה, נפלו גם יערות הכרמל, ובאמת, הרגשתי מין רעד כזה, מוחשי, כשזה קרה. אני ממשיך ללכת ברחוב, זה כבר רחוב אחר, קצת פחות ארוך והגשם מתחזק. הרוח גם מתחזקת. אני נזכר במה ששמעתי על השובר גלים שהרוח העיפה את האבנים שלו ופתאום הרוח מעיפה גם את המטרייה שלי. אני לא מנסה לרדוף אחריה, אני יודע שזה חסר סיכוי, במקום זה אני מסתכל עליה מתרחקת, אומר לעצמי בשקט שהלוואי שלא תפגע באף אחד כי אם אני אשמע ממישהו על זה שמישהו נכנס לבית חולים בגלל שפגעה בו מטריה תועה, מאמצע שום מקום אני לא אצליח לישון כמה לילות. ברק מבזיק, מפלח את שמי הלילה השחורים, והמכנסיים נופלות לי קצת. אני מרים אותם לאט, לא צריך למהר, המעיל השחור והארוך שהיה שייך לאימא שלי לפני שלושים שנה, מכסה את רוב מה שמכסות המכנסיים. אני ממשיך ללכת, קצת יותר מהר כי למרות שאני אוהב ללכת בגשם, יש גבול גם לרטיבות שאני יכול לסבול. אני מגיע למעבר חצייה, ויש שם נהר של מים מלוכלכים, אני רואה עלה צף לו במים המזוהמים והחומים, ואני חושב לעצמי שאם היה יורד גשם כל יום המים בטח היו צלולים כמו המים באגם שממנו המלך ארתור שלה את החרב שלו. אני קצת מצטער שלא כל יום יורד גשם, הייתי רוצה לראות מים צלולים כמו המים מהסיפור של המלך ארתור. המכנסים שלי שוב נופלים, הפעם אני משתהה קצת יותר לפני שאני טורח להרים אותם. העור החשוף שלי מרגיש את הרוח הקרה לשנייה או שתיים ואז אני מרים את המכנסיים. הגעתי לתחנת האוטובוס עכשיו. אני לא יודע אם אני רוצה לקחת אוטובוס, אבל אני עומד שם ליתר ביטחון, למקרה שיגיע. הוא מגיע אחרי שעה בערך. אני מחליט לא לקחת אותו בהחלטה של הרגע האחרון, ואני ממשיך ללכת. הפעם אני יודע על איזה רחוב אני הולך, זה אבן גבירול. המכנסיים שלי שוב נופלות, "כנראה שירדתי קצת יותר במשקל”, אני חושב לעצמי, רושם לעצמי, בראש, לאכול קצת יותר דברים משמינים למרות שאני יודע שזה לא באמת יעזור. אני מרים אותם מיד, בפעם הזו, אבל ברגע שבו היד שלי נוגעת בבד השחור והרטוב שלהם, חולפת בי המחשבה לתת להם ליפול. ללכת עירום בגשם, אולי גם להוריד את המעיל והחולצה ולזרוק אותם על הכביש כדי שזה יהיה עירום מלא. אבל גם עירום חלקי זה טוב מספיק. אני לא כל כך יודע מאיפה הגיעה המחשבה הזו, אבל היא הגיעה, הפעם האחרונה שמחשבה דומה הגיחה לי מתוך הריק האינסופי שאני מכנה מוח הייתה בכיתה ג', שלמדנו על סוטי מין, ורציתי לבדוק אם גם אני כזה. לא הייתי כזה. לא הצלחתי להוריד את המכנסיים באמצע הרחוב, מין טאבו חברתי כזה, אתם יודעים, משהו שאי אפשר לעבור עליו. אבל הגשם, שוטף ממני את הלכלוך ומביא עמו לכלוך חדש, לכלולך שעשוי מבוץ ומעלים רטובים, אולי גם קצת מצמר גפן של עננים, והלכלוך הזה לא מודע לכל הדברים לכל מה שאסור לעשות, והוא רוצה להיות על כל הגוף שלי, להתפשט, ואני נותן לו, לפחות במחשבות. והולך לי, בעירום חלקי או מלא בגשם.
הוסף תגובה |
קישור ישיר להודעה
