שפת התנ"ך כבבואת סיפור הבריאה | 22

בצינוק פנימי, לכוד בקורי הנחש, שחטאו מכביד על כל בניו,
אברהם נושא עיניו למרומים, מזדקף, מתיר את יצחק על המזבח
ומשחרר אותו מאזיקי החטא הכבדים של אבי השושלת הראשון.
כשאברהם כופת את בנו, הוא ממחיז באופן סמלי את הפגיעה הרת
האסון של החטא הקדמון בכל הצאצאים: אדם אכל פרי בוסר ושיני
בניו קהו. התרת יצחק מסבך קשריו מסמלת את תיקון החטא
ושחרור הבן מעול אבותיו. האיל המתגלה פתאום בין הקוצים הינו
לב הכאוס שממנו מופיע הקוסמוס, הדרקון הראשוני שהובס
ובותר כדי שגופתו תזין את העולם החדש. כשאברהם אוחז בחיה
ומחלץ אותה מהקוצים כדי להקריבה במקום בנו, הוא חוזר על
האקט הקוסמוגני, הורג את המפלצת, משתחרר מהחיה הטמונה
בחובו ומביא את הדרמה לידי סיומה. בעוד שאדם עוזב את מרכז
המרחב הקדוש שבו נולד, מתרחק מהאמת המוחלטת, מהאור,
מהשקיפות ומחיי הנצח ושוקע-תועה בעבי היער הסבוך, בין קוצים,
עשבים ונחשים, אברהם עושה את הדרך ההפוכה ועולה מהפריפריה
הכאוטית, מקן הצפעונים למרכז הקודש. בהעפלה זו מהתוהו לבריאה,
מחושך לאור, מעבדות לחירות, מִצִּיָּה רדופת שדים לְהַר
צִיּוֹן הרם, יוצא אברהם מעברו, מתנתק מערכי האליליות
השליליים ומבתר (טֶבַח) את ה"אני" (חֹב, תָּוֶךְ) הקודם שלו
כדי להולידו מחדש ולהתאימו לכללי המונותיאיזם שאת דגלו
נבחר לשאת. מעתה והלאה יתנהל אברהם, הודות לקורבן (זֶבַח)
זה שהקריב, בקרבת אביו הרם: ח.ב / ו.ך/ב.ח 1) מרכז,