ילדת פלא מאת רוי יקובסן | עמוד 8

ילדת פלא | 8

ש..." אמרה אמא וקולה נסדק מעט. "לא הייתי מסתדרת בלעדיו."
והמשפט הזה מוצא חן בעיני דווקא, כי באותו זמן לא היה
צריך הרבה בשביל להוציא את אמא משיווי המשקל, אפילו שגרנו
בבית מבטון מזוין עם קן סנוניות בעליית הגג ושכנים שישבו
בנחת על המרפסות שלהם ושתו קפה או עמדו רכונים תחת מכסה
מנוע במשך שעות; ידעתי לקרוא ולכתוב טוב יותר מרוב הילדים
משכורת שלה הגיעה בזמן מדי שבועיים, כן, אף על פי שבעצם אף
פעם לא קרה כאן כלום, דומה כאילו היינו מוקפים כל הזמן
סכנות שרק בקושי התמזל מזלנו להיחלץ מהן, בינתיים, כמו שאמא
אומרת, כי לא מפיקים שום לקח ממה שלא קורה. "אתה יודע, אני
כבר לא חזקה כל כך," מלמלה כשמשהו עמד להתרחש, ואז הייתה
מזכירה – אף על פי שמעולם לא שאלתי והיא מעולם לא הסבירה –
את הגירושין שלה, שכנראה נחתו עליה כמו מפולת סלעים והיו
רק ההקדמה לסדרת פרקים קטנים במעין אומללוּת נצחית. כי
גם אם זה היה העידן של יוּרי גַגַרין, זה בהחלט לא היה
עידן הגירושין אלא עידן הנישואין, ושנה אחת בלבד אחרי
הגירושין הוא גם הלך לעולמו, כפי שאמא מנסחת זאת, בתאונת
עבודה. אבא שלי נהרג בתאונת מנוף במספנת אַקֶרְס מֶק. אני לא
זוכר אותו ולא את הגירושין ולא את התאונה, אבל אמא זוכרת
בשביל שנינו, אם כי כאמור אף פעם אי אפשר לחלץ ממנה מידע של
ממש, כמו למשל איך הוא נראה או מה אהב לעשות, או לא אהב,
בזמנו הפנוי, אם היה לו בכלל זמן פנוי, מנין בא או על מה

©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ