ילדת פלא מאת רוי יקובסן | עמוד 4

ילדת פלא | 4

פעם אינם אותם ילדים, ואני מציין זאת משום שהייתי בין
הבונים, אף על פי שהייתי קטן, ולא פעם הזלתי דמעה כשמצאתי את
הארמונות שלנו והנה הם עיי חורבות; היו דיבורים על פעולות
תגמול ועל נקמה אכזרית, אבל למשחיתים לא היה מה להפסיד חוץ
ממצב רוחם המרומם וחיוכיהם המלגלגים, כבר כאן אפשר להבחין
בחלוקה מעמדית, בין אלה שיש להם מה להפסיד ואלה שאף פעם לא
היו להם ולא יהיו להם תוכניות להשיג משהו. והעולם הזה לא
התאים לאנֶה-בֶּריט ואחיותיה, הן לא בנו ולא הרסו, הן ישבו
סביב שולחן המטבח ואכלו ארוחת ערב, עשרים וארבע שעות
ביממה, זה היה הרושם שלי, הפעם עם אדון סיבֶרסֶן היושב בראש
השולחן בגופייה ובכתפיות שהשתלשלו לצדי ירכי הבולדוזר
המרשימות שלו אשר גלשו משולי מושב הכיסא הרעוע. על קירות
הסלון של משפחת סיבֶרסֶן ראינו בפעם הראשונה את הטפט
הפרחוני שבשנות השישים יהפוך את בתי מעמד הפועלים הנורווגי
ליערות טרופיים קטנים, עם כונניות ספרים רופפות עשויות עץ
טיק וקשתות פליז מהודרות בין גבעולי הלִיאַנָה, וספה
פינתית עם פסים בצבע חום, בז' ולבן מוארת במנורות קטנות בלתי
נראות שהורכבו תחת המדפים כגרמי שמים מנצנצים. ראיתי את
הריחוק הצונן מעט במבט של אמא, תחילתו בהתלהבות של נערה,
שעשויה להימשך שלוש-ארבע שניות, ידעתי מראש, בטרם תהפוך
לדכדוך טבעי, שבתורו יתחלף בגישה מעשית: לא, את זה אנחנו לא
יכולים להרשות לעצמנו. את זה אנחנו לא יכולים לעשות. או: זה

©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ