ילדת פלא מאת רוי יקובסן | עמוד 3

ילדת פלא | 3

הכול התחיל כשאמא ואני עמדנו לשפץ. מאחר שהייתי די
נמוך סיידתי אני את החלק התחתון של הקיר, זה היה מאמץ
גדול, והיא עמדה על כיסא מטבח והתרכזה באזורים שמתחת לתקרה.
מטבע הדברים היו דרושים כמה חודשים לגמור קיר אחד. אבל ערב
אחד באה גברת סיבֶרסֶן ובחנה את העבודה שעשינו, שילבה את
זרועותיה על חזה השופע ואמרה: "למה שלא תנסי טַפֶּט, גֶרְד?"
"טפט?" "כן, בואי אתי לדירה." הלכנו אחרי גברת סיבֶרסֶן,
שגרה באותה קומה מולנו, אף פעם לא ביקרתי שם קודם, אף על
פי שגרנו בדירה הסמוכה זה שנים ואַנֶה-בֶּריט גרה שם,
ילדה בגילי שלמדה בכיתה המקבילה, ושתי האחיות הקטנות שלה,
תאומות בנות שש, שעלו בשיחה בכל פעם שאמא רצתה לגעור בי.
"תראה את רַיידוּן ומוּנָה," נהגה לומר. או שהזכירה את
אַנֶה-בֶּריט, שלפי דבריה של גברת סיבֶרסֶן חשבה שנחמד יותר להיות
בבית, ששם יש מיטה ואוכל, מאשר ברחוב, שבו החיים הם מַצֶקֶת
רתכים עם מערך אדיר של פסיסים ולבֵנים ורעפים זרוקים סביב
בין הבלוקים והלאה, על פני השדות שכוסו בעשב, בין גדמים
וגזעי עצים ופלגים זורמים ושיחים עבותים ושבילי בוץ נסתרים,
שם אפשר להצית מדורות של יריעות נייר טול וגושי זפת
ושברי קרשים, ולבנות בקתות בנות שתי קומות ואף יותר, ועל
השליטה בהן התחוללו קרבות ידועים שבהם השתתפו הגדולים
והבלתי-מנוצחים, מבנים שהתמוטטו בקלות והיה צורך להקימם מחדש למחרת,
תמיד בידי אלה שלא היו בין מחריביהם. הבונים והמחריבים אף

©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ