אישה במידות טובות מאת פזית בן נון בלום

אישה במידות טובות | 8

ושמונה פיתחתי קריירה לא רעה, ואולי חשוב מכך, עולם פנימי
עשיר. חיי המין שלי היו מגוונים ותכופים ככל שרציתי,
ובייחוד מופרדים הרמטית מכל שביב רגש. אבל אַל לשדיים ולארשת
שביעות הרצון שלי להטעות: הייתי גבר, והייתי אומללה. ניזונתי
משאפתנות ומהישגיות, והייתי רדופת חששות, ספקנות וביקורת,
בייחוד כלפי עצמי, הנאבקת ללא הצלחה במגרעותי, בידיעה
המאמללת שלנצח לא אוכל להן. מידרתי את חלקי חיי כמו בצוללת,
כדי שניתן יהיה לאטום ולהיפטר מכל מדור שהוא במקרה של
פגיעה בדפנות והצפה, עם נזק מינימלי בשאר האגפים. במו ידי
חיבלתי בגנרטור הפנימי שמופקד על הפקת רוך באישה. בקור רוח
מדדתי כל מרכיב בחיי במונחים של עלות, תועלת והנאות פרטיות.
אך אף שעשיתי כל שבידי על מנת למרֵב את שליטתי בעצמי
ובסובב אותי, הלכה האי־נחת וגברה בתוכי, כמו בת ערובה כלואה
הזועקת וחובטת באגרופיה על דופנות לבי מבפנים. בעבור הזמן לא
מצאתי עוד כל טעם ברוב תחומי החיים, ודבר לא הסב לי קורת
רוח. לא שבעתי לרגע: תיכננתי את המנה האחרונה בעוד אני
לועסת את העיקרית, וכשחיטט המזלג בקינוח — נכספתי לדבר
מתיקה נוסף. מיד בתום פגישה שבה נשאתי חן בעיני גבר,
השתוקקתי לכיבוש ולתחושת שיכרון כוח עם אחר, וכבר בסיומו של
משגל התאוויתי לבא אחריו. כל שיחה שהתקיימה בסביבתי נדמתה
בעיני תפלה ומיותרת, כל אדם שפגשתי — עילג, בור ומשעמם, כל
הישג שהשגתי — זעיר ובר חלוף, כל מפלה או עלבון שספגתי —

©2006-2023 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ