אקדמיית אנג'לוויו 3 - אידן - Eden | 3

פרולוג סיינט אנג'ל "אני מקווה שכולכם תלכו ישירות
לגיהינום!" מילותיה של המזוכיסטית הקטנה שלי מהדהדות לי בגולגולת בזמן
שהיא יוצאת בסערה מהחדר שלי, אבל אני יודע שהיא תחזור.
מלורי תמיד חוזרת. אז אני מתעודד
ומחכה. שאיפה. מחכה. נשיפה. שואף פנימה עד שהמוח שלי נרדם. משחק באגודלים שלי כמו
פאקינג מטומטם. נושף שנאה ותשוקה ומשהו שאני לעולם לא ארצה
להודות בו כלפי הכלבה כפוית הטובה הזו. עד שאני מבין שהיא
לא מתכוונת לחזור, אני כל כך בהיי עד שזה בכלל לא אמור
לשנות שום דבר, אבל זה כן. אני עדיין יכול לטעום אותה על
הלשון שלי. להריח אותה באוויר, נקייה וטובה, עם תסביך
גיבורה שמעורר בי רצון להקיא. והחרא הזה גורם לי לתעב את כל
מה שהיא מייצגת אפילו יותר. זין עליי? לא, זין על
מלורי אליס. זין על זה שהיא הגיעה לכאן. על זה שהיא חזרה
לבית הספר הזה. זין על זה שהיא נאיבית מדי בשביל לעזוב,
אפילו שהשטן נושף בעורפה היפה. זין עליה מלמעלה, מלמטה
ומכל הכיוונים. אני חושק את שיניי וחוטף את קופסת הפח
הקטנה שבעבר הכילה סוכריות מנטה, ועומד לגלגל ג'וינט נוסף
כדי לדחוף אותה מחוץ למחשבות, אבל הדפיקה על הדלת שלי
עוצרת אותי. חיוך נמתח לי על הפנים. סבלנות מעולם לא הייתה
הקטע שלי, וזו רק תזכורת נוספת לכך. מפני שמלורי תמיד
זחלה בחזרה. זו תמיד הייתה המפלה שלה. אני מועד אל הדלת
מבעד לערפול העשן ונותן לחיוך למשוך את זוויות הפה שלי