הסופרים והקיסרים | 3

דפים ובדים הסופרים והקיסרים א כשהובא גוסטב פלובר
לקבורה התברר שהבור לא הותאם למידותיו. ארונו היה ארוך מן
הממוצע, וכשהִטו אותו כדי שייכנס פנימה, נתקע בדפנות; לא היה
אפשר להוריד אותו ולא להעלות, והקבורה נשלמה רק אחרי לכתם
של בני המשפחה. בצעירותו כתב שלא אכפת לו שיישאר עלום
שם, ובלבד שכתביו יישמרו ולא יאבדו — ״חבל רק שיידרש לי
קבר גדול בגללם, כי אני מתכוון לקבור אותם איתי, כשם
שהפראים טומנים עימם את סוסיהם״. בסופו של דבר הקבר לא היה
גדול דיו אף לו עצמו. פרנץ קפקא, כידוע, ביקש לשרוף את
כתביו, אבל ייחודם וגם הסייגים שהוסיף לבקשתו הקלו על מקס
ברוד לסרב לה. גופתו הובאה מן הסנטוריום שאושפז בו אל
פראג, והוא נקבר בבית הקברות היהודי בגדה המזרחית של נהר
הוולטאבה. מולה, בגדה הנגדית, נישאת המצודה שבעליה, הקיסר
האוסטרו־הונגרי, לא גר בה מעולם. בבית הקברות הספיד ברוד את קפקא
ידידו מנוער, ודורה דיאמנט, אהובתו האחרונה של קפקא, השליכה
את עצמה על הקבר בבכי תמרורים והתעלפה. אביו של קפקא
הפנה אז את גבו במורת רוח. כל כמה שפלובר וקפקא היו שונים
זה מזה במזגם ובכתיבתם, בדבר אחד דמו מאוד — ביחסם
לכתיבה. ״אני חי ממש כמו שבלול״, כתב פלובר ב־1868. ״הרומן
שלי הוא הסלע שאליו אני דבוק, ואיני יודע בכלל מה מתרחש
בעולם״. כחצי מאה אחר כך כתב קפקא על היאחזותו ברומן שלו מול
כל אי־השקט שסביבו ״כמו דמות אנדרטה הצופה למרחקים