החלטנו לדבר על אהבה | 5

כשאת עם חולצה ואפילו שאין לך עוד ציצי," אמרה. רומי
הסתכלה במראה. "אני מקווה שיהיה לי ציצי קטן כמו לך," אמרה
והורידה את החזייה. "את נראית בול כמו אבא, אז בטח יהיה לך
את הציצי של סבתא." "על מה הסרט שאת נוסעת לצלם?" רומי
כבר התחילה לברור מתוך הבגדים שאנה הכניסה למזוודה. "ולמה
כאלו חמים? זה לא באוסטרליה, הסרט שאת משחקת בו?" אנה לא
ידעה מה להגיד. עם רומי היא רצתה להיות אמא אחרת, יותר
מדויקת, פחות זורמת מהאמא שהיא היתה לגלעד. בין רומי לגלעד
הפרידו שלוש־עשרה שנה, והאבות שלהם היו בערך שני האנשים הכי
שונים שהיא הכירה. "אני לא נוסעת לצלם סרט, בובה," אמרה
אנה. היא אף פעם לא הצליחה למצוא את האיזון בין שקר
לאי־אמירת האמת, אבל הרגישה שעם השנים היא התקדמה בעניין הזה,
ולפחות התקדמה עם ההבנה שלא חייבים להגיד הכול, בטח לא
לילדים. אבל היא עדיין לא הבינה מה כן אפשר להגיד להם. "אני
יודעת שביקשתי ללכת לישון אצל אבא היום," אמרה רומי, " אבל
אולי אני אישאר איתך במקום? אם את נוסעת. מתי את נוסעת? עם
מי אני נשארת בכלל כשאת נוסעת? עם סבתא?" "עם ירון,"
ענתה אנה. זה היה קל. מאז הפרידה ביניהם דווקא חלוקת הזמן
עם רומי היתה החלק הקל. הם הסכימו שזה יהיה גמיש, ובעיקר
נתון להחלטתה של רומי בשלב ראשון. כבר עברו שלושה חודשים,
אבל זה עדיין עבד. "למה את לא קוראת לו אבא?" רומי
המשיכה למיין את הבגדים עבור אנה. לא שהיה המון למיין: רוב