קול השכחה | 4

מה עבד לי פחות או יותר. זה לא נעשה ונשמע, זה ניסוי,
טעייה ותהייה. כמו, לדוגמה, התחלת התיעוד של כל שינוי קטן
אצל החולה – בטלפון או על דף נייר – יש לציין את התאריך
ומה אירע בו. אם תצליחו לצבור כשבעה עד עשרה מקרים, הרי
שהחשש הופך למבוסס, ואז כדאי לשתף אדם שאתם סומכים עליו
ולהמשיך עם אחת העמותות או עם אגף הרווחה בעירכם. דברו עם
עובדים סוציאליים כדי לברר מה בדיוק עושים עכשיו ואיך לקבל
אבחנה על מנת למזער נזקים ולהתחיל לפעול מאחורי הקלעים.
העיקר – להתחיל!!! לא לחכות. צעד־צעד, פרה־פרה. יותר מהכאב
על כך שאימא חלתה במחלה שטנית וחשוכת מרפא, חשתי זעם;
זעם על המחלה, על הגורל האכזר, על תחושת חוסר האונים.
רציתי לעשות משהו, להילחם, למצוא דרך להחזיר את אימא שלי
אליי. הדרך הזו, כך גיליתי, עוברת דרך הכתיבה. התחלתי לכתוב
יומן, שלתוכו שפכתי את מחשבותיי, את רגשותיי ואת חוויותיי
בצל דעיכתה של אימא. הזכרתי הן את התסכולים והן את רגעי
האושר הקטנים שנצנצו לעיתים מתוך האפלה הגדולה. כתבתי על
אימא ואליה, על געגועיי למי שהייתה, על הצער על כל מה שעוד
יכלה להיות, ובעיקר על החלטתי שלא לוותר עליה. ככל
שכתבתי, כך הרגשתי הקלה. המילים עזרו לי "לנקות" את הראש,
להכניס סדר במחשבות ולגייס כוחות חדשים. בחלוף הזמן הבנתי
שהכתיבה אינה רק פורקן רגשי, אלא גם אמצעי חשוב להתמודדות עם
המחלה. הסיפור שבפניכם הוא סיפור על אהבה, על אובדן, על