קול השכחה | 3

אפילוג ריח הקפה המריר התערבב בניחוח האבק העבש של
בית אימא. עמדתי שם, בסלון שהיה פעם מלא בחיים ובצחוק,
והבטתי על דמות קטנה ומעט כפופה, שקועה בעולם משלה. אימא
שלי. האישה שהייתה פעם כל כך חזקה ותוססת הפכה לצל דהוי של
עצמה, לכודה בערפל הסמיך של האלצהיימר. המחלה גנבה ממנה לא
רק את זיכרונותיה, אלא גם את מהותה, את אישיותה. האישה
החכמה ומלאת החיים שהייתה עבורי חברת נפש, יועצת ומורה,
הפכה לאדם זר, מרוחק, אפילו מפחיד. כאב לי לראות אותה ככה,
חסרת אונים אל מול המחלה האכזרית. בתחילה, שתים־עשרה שנה
קודם לכן, אחיי ואני הכחשנו כי משהו משתנה בה, התעלמנו
מהסימפטומים שהחלו להופיע, מהקוגניציה שהחלה להיפגע. לא... הכול
מקרי וחולף, שיננתי לעצמי כמו במנטרה, אני סתם מדמיינת.
הזמן חלף, שנה עברה, ואחרי עוד סימן ועוד סימן החשש הלך
וגבר, אבל ההכחשה נמשכה. חששתי שאולי מדובר בתחילתה של
דמנציה, אך מייד הדחקתי את המחשבה. זה לא קורה, חזרתי ואמרתי
לעצמי, מאיפה זה בא לי? מה נסגר? הרי אימא רק בת שישים
וארבע, זה גם לא מתאים עכשיו, זה ממש לא הזמן. אלא שאף פעם
זה לא הזמן. לבסוף הסימנים התלכדו לכדי פאזל שלם והגיעה
האבחנה – אימא שלנו חולה באלצהיימר. בדיעבד הבנתי שלא הייתי
צריכה להתעלם מהאותות, לא לסרב, לא להתנגד. כל אדם מגיב
למצבים באופן שונה ומפרש אותם אחרת. ההמלצות שלי בסיום כל
פרק מבוססות על החוויות שלי ושל משפחתי, מתוך העולם שלי –