כמו זוג פיונים על לוח שחמט | 5

בעניינם, אלא לשקף את המציאות שהביאה בני זוג יהודים,
קומוניסטים בהשקפת עולמם, בני מעמד סוציו־אקונומי נמוך, ללא
השכלה רחבה, לתואר "מרגלי הגרעין" ולכיסא החשמלי, עונש חסר
פרופורציות למעשיהם, עד כדי כך, שיש המכנים את הפרשה "משפט
דרייפוס המודרני". הוצאתם להורג זעזעה את העולם היהודי, אך
רבים ביקשו להשכיח את הזיכרון מחשש לאנטישמיות, או מחשש
להפגין הזדהות עם הקומוניזם, דווקא בשעה שבארצות הברית
התנהלה מלחמת חורמה נגד "האדומים". היהודים ביקשו להזדהות
הזדהות מלאה עם האומה ועם ביתם, שהפך להיות בשפתם "ציון
החדשה" והעדיפו להשכיח את הפרשה. ההדים שעשתה הפרשה בקרב
הציבור האמריקאי קיבלו ביטוי בהיבטים שונים. למשל, הרומן
"פעמון הזכוכית" מאת סילביה פלאת', שהתפרסם בשנת 1963, נפתח
במילים: "היה זה קיץ משונה, חם ומחניק. הקיץ בו חשמלו למוות
את הרוזנברגים, ואני לא ידעתי מה אני עושה בניו־יורק."
הריגתם באווירה ציבורית של ציד מכשפות, ובשיא המקראתיזם יצרה
תחושת מחנק בחוגי השמאל והאינטלקטואל האמריקאי. ההוגה
והאינטלקטואל הצרפתי ז'אן פול סארטר, המשורר הגרמני ברטלוד ברכט,
האומנית המקסיקנית פרידה קאלו, המשורר הצרפתי ז'אן קוקטו
ואחרים, הגדירו את המשפט כ"ציד מכשפות מודרני", או "פרשת
דרייפוס" ואף "לינץ' חוקי". המדען אלברט איינשטיין והאפיפיור
פיוס השנים־עשר, דרשו מנשיא ארצות הברית דאז, הארי טרומן,
לחוס על חיי הזוג. הצייר הספרדי פבלו פיקאסו אמר כי גזר