האונייה - The Wager | 5

ונגסו את מה שנותר מבשרם. אדם אחד היה חסר הכרה ודמדם במידה
כזאת שהוא "איבד את עצמו לגמרי", כפי שאמר אחד מחבריו. "לא
זוכר את השמות שלנו… אפילו לא את שמו שלו." אחרי ששלושת
האנשים האלה התאוששו וחזרו לאנגליה, הם הטיחו האשמה מזעזעת
בחבריהם שנחתו בברזיל. הם לא היו גיבורים - הם היו מורדים.
במחלוקת הקשה שהתעוררה, עם האשמות והאשמות־נגד משני הצדדים,
התבהר בהדרגה כי כאשר היו ניצולי ה'וייג'ר' נטושים על האי,
נאבקו הקצינים ואנשי הצוות לשרוד בתנאים הקיצוניים ששררו
במקום. בעומדם נוכח רעב וקיפאון הם בנו מחסה, וניסו לכונן
מחדש את הסדר והמשמעת הנוהגים בצי. אבל ככל שמצבם הידרדר,
הקצינים ואנשי הצוות של האונייה — אותם שליחים־לכאורה של
הנאורות — שקעו בהדרגה במצב של שחיתות הוֹבּסיאנית.3 נוצרו
חבורות לוחמות יריבות, והפקרוּת ורציחות הפכו לשגרה. כמה
מהאנשים הידרדרו לקניבליזם. נשוב לאנגליה; הדמויות המרכזיות
מכל קבוצה יחד עם בעלי בריתם נקראו להתייצב באדמירלות
ולעמוד למשפט צבאי. המשפט איים לחשוף לא רק את מעשי הנאשמים,
אלא גם את הטבע האמיתי של אימפריה שהשליחות המוצהרת שלה
הייתה הפצת תרבות. כמה מהנאשמים פרסמו תיאורים סנסציוניים
— ומנוגדים לחלוטין אלה לאלה — של מה שאחד מהם כינה
"פרשה אפלה ומסובכת". הפילוסופים הצרפתים וולטר, מונטסקיה
וז'אן־ז'אק רוסו הושפעו מהדוחות על מסעה של ה'וייג'ר', וכמוהם
גם, מאוחר יותר, צ'רלס דרווין ושניים מגדולי הסופרים