קוראים מחיפה והקריות

אני מבינה. אני באמת מבינה מה ניסתה אל קנדי לעשות עם הספר הזה. ולמען האמת, אם הספר החמישי, שמאחד את כל הדמויות האהובות, לא היה יוצא וסוגר את סדרת "מחוץ לקמפוס", הייתי מאוד מאוכזבת מכיוון שלמעשה לאורך הסדרה, הוא די מתבקש. אני אישית ציפיתי לו מאוד ואולי בעיקר בגלל שמאוד רציתי לקרוא שוב מנקודת מבטם של הזוג הכריזמטי והמוביל שהתחיל את הסדרה המהנה הזאת- גארט והאנה.
בספר "המורשת" קנדי איפשרה לעצמה לשים את המורכבות שבמערכות יחסים במוקד כי למה לא בעצם? עברו 4 שנים מאז הקולג', הזוגות התבססו, מערכות היחסים העמיקו, כמעט לכל אחד ואחת כבר יש קריירה או כזו בהתהוות, הם חיים את החיים האמיתיים. קנדי רצתה להביא וייב בוגר יותר. אולי במובן הזה היא הצליחה יותר מידיי לטעמי ולא תמיד במובן החיובי של המילה – הם רק בני 25 ועברו לכאורה רק 4 שנים מאז פגשנו אותם לאחרונה אבל היו רגעים קטנים שחשבתי שהיא מציגה אותם כבני 30. למרות זאת, זה לא גורע מהיופי והכיף שספר הזה. נהניתי ממנו מאוד, הוא הקומי ביותר מבין חמשת הספרים, קליל וזורם ומאגד בתוכו אלמנטים מהספרים הקודמים – אהבה, רומנטיקה, קסם, תשוקה וכמובן הוקי.
יחד עם זאת, זה אולי הספר הכי פחות פופולרי מהשאר. חלק מהקוראים הביעו כעס וטענו שהסופרת לא עשתה חסד עם הדמויות האהובות שמעריצי הסדרה עברו איתן מסע והגדירו אותו כמיותר - אני אמפאתית כלפי נקודת המבט הזו אך לא מזדהה עמה. אולי הניסיון של קנדי להעביר מוסר השכל על מערכות יחסים גבה מעט מחיר מהדמויות כפי שהכירו אותם. אני אישית נתתי לה יותר קרדיט שכן אנחנו פוגשים אותם בוגרים יותר, הם עדיין לגמרי מי שהם, וגם אני מודעת ליכולת הייחודית שלה להביא את הסגנון המקורקע, האותנטי, הטהור בלי בושה בתוך מניירות מוכרות. השילוב של שני האלמנטים האלה הופכים את הספרים לחוויה מופלאה. כל שיעור שעברו הזוגות בספר הזה, תרם לצמיחה שלהם וקירב אותם אחד לשני.
מי שחובב/ת את הז'אנר ועוד לא קרא את הסדרה הזאת – רוצו לקרוא, כדאי לכם:) כל ספר זה חלק מפאזל. ולספר הזה כדאי לבוא עם ראש פתוח. אני אישית לא יכולה לדמיין את הסדרה בלי הסגירה המקסימה הזאת.

הביקורת עלולה להכיל ספויילר
אחרי שקראתי את הסדרה הנהדרת "מחוץ לקמפוס" ואת "הבחורים של טומן", חיפשתי סדרה נוספת בסגנון והומלץ לי על סדרה נוספת בעלת ארבעה ספרים – "טוויסטד". אני אמנם רק אחרי קריאת הספר הראשון, אבל...טוויסטד- איט איז.
אחרי הרף הגבוה שהציבו הסדרות הנ"ל לא היו לי ציפיות גבוהות מהספר הזה, אבל בהחלט לא ציפיתי לקרוא את מה שקראתי...
בגדול? אלכס וולקוב ואווה צ'ן הם חושך ואור, שניהם עברו טראומה אבל הוא סגר את ליבו בסורג ובריח, חשדן כלפי כל העולם, ומוכן לדרוס (וזו מילה עדינה) את כל מי שעומד בדרכו. היא אמפאתית, הפיה הטובה שעדיין מאמינה בטוב שקיים בעולם. הם לכאורה הפכים משלימים אבל בצורה מעוותת מאוד כמו שמבטיח שם הספר.
הקצב של הספר מעט מסורבל, יש קטעים טובים שכתובים היטב אבל יש קטעים שחסרה בהם הרחבה או העמקה של הסיטואציות והכל קורה מהר מידיי, עוברים מנקודת קיצון אחת לאחרת באופן שלא פשוט לעכל.
אלכס וולקוב הוא בד"כ הטיפוס הגברי שאמור לעורר הרבה עניין, כזה שאני אוהבת לקרוא עליו – הוא מושך בצורה יוצאת דופן, מצליחן, חתיך בטירוף, בעל עוצמה, עשיר בהגזמה ובעל אייקו גבוה, יחד עם זאת, התיאורים על התנהגותו והמשאבים שלרשותו - בטח בגיל כ"כ צעיר הופכים אותו לכמעט לא אנושי. ככל הנראה מנקודת מבטה של אווה, שרואה מעבר לצורתו הקשוחה והקרה כקרח, לאלכס יש "לב יפייפה" אבל בהחלט לא היה פשוט לראות את מה שהיא רואה. אם כבר, ההפך הוא הנכון. ההתנהגות הפסיכופתית, הקרימינלית והאובססיבית של אלכס החל מתחילת הרומן בניהם ובמיוחד לקראת סוף הספר, היא זו שמטה את כף המאזניים יותר מכל דבר אחר וזה..מבאס. רציתי לראות מעט מהפגיעות של אלכס, מונולוג אישי נוגע ללב שמוכיח שקיימת בו אנושיות, איזושהי הוכחה ללב היפה שלו והופעת קריוקי מרגשת אחת לא הספיקה לי. נדמה שלאווה יש דרך לקרוא את אלכס באופן כזה שנסתר מהקוראים.
למרות שאהבתי את האלמנט של המתח בספר, גם כאן היו קטעים שבהם הייתה הגזמה פרועה- יותר מידיי, קיצוני מידיי.
בקיצור? סביר. אני חושבת שהספר הזה היה יכול להיות יותר טוב אם היה קצת מאוזן.
אגב, כדאי להאמין לאזהרה שכתובה בתקציר הספר.