דמיינו לרגע ספר שקושר יחדיו את חקר המוח דרך אמנות ומנהל דיון בזהות ומהי מהות האנושיות. דמיינתם? יופי.
"ההם" הוא לא הספר הזה. המחמאה הכי גדולה שניתן לחלוק לו שהוא ניסיון בינוני לחקות אחד כזה.
מדובר במותחן מד"בי לנוער (בפני עצמה תת-סוגה לא נפוצה) אודות פלומה, סטודנטית צעירה בפקולטה למדעי הרוח עם שאיפות להפוך לסופרת שהרופא שלה רשם לה כטיפול למום לבבי נופש אצל דודתה באי שליו לחופי ספרד. מהר מאוד מתברר שמאורעות מוזרים גודשים את האי. הפרק הראשון פותח ברצח של מבקר צעיר אחר, אימנול, בלינץ' לילי על ידי תושבי האי יום לפני הגעתה של פלומה. עובדה שהיא מגלה מהאזנה מקרית לשיחה בין דודתה לבין ידידה קרמלו הנוירוכירורג, ששניהם מכחישים כשהיא מתעמתת איתם. הדודה ממהרת להסיח את דעתה של פלומה מהעניין בשידוך מחזר בשם תומס ובלו"ז דחוס של פעילויות חברתיות, בעוד שקרמלו מתגרה בפלומה עם טריקים זולים כתירוץ לדבר על מחקרו שהוא הפלא ופלא פעולת המוח האנושי בזמן עיסוק באמנות.
עם התקדמות העלילה פלומה נחשפת לאופי כמו כת של יושבי האי, שכל הזמן חוזרים על מנטרות של חשיבות הכלל ומחייה "נקיה" בהרמוניה עם הטבע עם מינימום טכנולוגיה, תוך חתימת דף המסרים עם "אנחנו אנשים טובים" שנשמע בעיקר כמו שכנוע עצמי. המתח שמניע את העלילה הוא אי ההתאמה בין זיכרונותיה של פלומה מביקוריה באי בילדות לבין היעדר עדויות פיזיות להם, מלווה בניג'וס מתמיד של קרמלו לגבי התקדמותה של פלומה בכתיבת הרומן שלה (כשהוא טורח לצאת מהחממה בה הוא מסתגר לביצוע מחקריו). רומן שמתגלה מילה במילה בתור הספר אותו הקורא אוחז בידיו. וכמובן איך אפשר בלי קינוח עם תת עלילה רומנטית קרינג'ית בין פלומה לתומס.
על פניו נשמע שיש בספר הזה את כל מה שצריך, שכל אחד יכול למצוא משהו להתחבר אליו. אבל זו בדיוק הבעיה. אם לסכם את הספר בפתגם הוא יהיה "תפסת מרובה לא תפסת". גרסיה מנסה לאחות רעיונות וקלישאות "מגניבות" (כמו התייחסות הספר לעצמו) אבל התוצאה היא שעטנז תפור בתפרים גסים. אולי זה ישאיר רושם על מי שלראשונה נתקל בשילוב כזה, אבל מעבר להפתעה הראשונית בגילוי הטוויסט, אין לספר הרבה מה לתרום. ברמת הפרוזה יש פה אנקדוטות שגורמות לי לפקפק בקיום כישרון ספרותי שמזכה בפרס עם כל מיני יציאות כדוגמת "היא נישקה אותם במבטה" (למי מאיתנו לא קרה שמבט פתאום מדביק בוסה?) או "שניהם תלו את מבטם בנקודה כלשהי המסתתרת בתוך תוכם" (לא מקנא בכירופרקט שיצטרך לשחרר להם את הצוואר).
כדי להסביר למה סיימתי את הקריאה בספר בבוז נדרשת מנת ספויילר קלה. ההם בכותרתו הם בני אדם סינתטיים מושתלי נוירונים אנושיים שמצאו את דרכם לאי. הנוירונים נלקחים מיילודים ועוברים עיבוד הוקוס פוקוס כלשהו ומושתלים בגוף אנדרואידי אותו הם מתפעלים. תהליך יצירת ההם לא נשמע אתי במיוחד, אבל מעבר לזה אין הסבר למה היחס כלפיהם הוא כמו לרובוטים? מה כבר ההבדל המהותי באנושיות בינם לבין סייבורג שכל גופו למעט המוח הוחלף באיברים סינתטיים? הדיון הוא מינימלי עד לא קיים ונסוב ברמה שטחית שהקוראים מוכרחים לקבל כהנחה מוקדמת ברורה מאליה שסינתטיים הם לא בני אדם, עם רמיזה לא כל כך סמויה להקבלה למפלצת של פרנקנשטיין. למה? כי ככה הסופר החליט. כך שבסוף נופתע ברגע בו ייחשף מי מהדמויות הן סינתטיות ונעריך מחדש את המשמעות של להיות אנושי, מה שזה לא אומר. הו הגאונות! סליחה, אני צריך פה רגע להיחלץ מגלגול עיניים מאסיבי. הבעיה שהמהלך הזה בכלל לא משכנע. כשרגע החשיפה מגיע לא רק שהוא לא מפתיע, הוא גם מאכזב כי יש ציפייה לתובנה כלשהי, אבל הנרטיב בורח מאמירה משמעותית חוץ ממלמול לא מתחייב שלא ברור אם באמת יש הבדל משמעותי בין סינתטיים לבין בני אדם וחותם ב "אם לא נערוך ניסויים, לעולם לא נדע". במבט ראשון זה יכול להתפרש כתחכום המשאיר את השאלה לפתחו של הקורא, אבל במבט נוסף זה המוצא הפשוט שדורש מחשבה מועטה לכתוב.
הציר על פיו נמדדת אנושיות בספר הוא היכולת ליצור אמנות ולפי התזה שלו לשם כך נדרש דמיון (ומי שקרא עד כה בקשב וחיבר 1+1+1 כבר מנחש איזו דמות משמעותית היא סינתטית). בעידן מודלי שפה גדולים (LLM) כמו ג'יפיטי ודומיו הרעיון הזה התיישן גרוע, כאשר המודלים מצליחים כבר כיום לכתוב סיפורים קצרים שמתחרים במקביליהם האנושיים ולעיתים אף מוצלחים יותר. לא משנה מאיזו עמדה ניגשים לטענה הזו היא קורסת. אם להחשיב אירועי הזיות של המודלים או מידת החיזוי שלהם שמפיקה טקסט סיפורי אמנותי בתור דמיון אז להלן אנושיות לא נמדדת על ידי דמיון (קמצוץ מזערי של אקדמאיים בתחום AI יחשיבו את המודלים בתור בינה שקולה לבני אדם, לא כל שכן אנושית). מנגד, אם שוללים לחלוטין את קיומו של דמיון במכונות, והנה בכל זאת הן יוצרות אמנות (כפי שהיא נתפשת ככזו בעיני אנוש), אזי אמנות איננה מאפיין המייחד אנושיות. הספר רצוף היגיון קלוקל כזה כל פעם שהוא מנסה להידמות כעמוק. בניגוד להבטחה בגב הספר פתרונו לא "מציע כמה תובנות לגבי המין האנושי" אלא מגבב רעיונות ישנים במלבוש אופנתי צעקני, וכמוהם ברגע שהוא יורד ממסלול התצוגה אף אחד לא ישתכנע ללבוש אותו.
