פרק 1


הייתי רוצה למצוא את מי שטבע את הביטוי "לכל דבר יש סיבה טובה", ולהגיד לו מה דעתי עליו. כי הדבר האחרון שצריך לשמוע כשהעולם נדפק לגמרי זה שבעצם קרה משהו טוב. לפי הביטוי, אם היתה מכונת זמן שתחזיר אתכם אל העבר כדי לתקן את הטעויות שלכם, אז לא כדאי לכם להשתמש בה. כן, בטח. אין אחד שבאמת מאמין בזה.
ברור שאין שום דבר טוב לומר אחרי שהכול נהרס לגמרי. מוטב להמשיך הלאה, לנסות לתקן את הטעויות ולקוות שבסופו של דבר הכול יסתדר. אני מרגישה צורך להגיד כאן משהו חכם יותר, אבל לא. זה כל מה שיש לי. אה, ומכונת הזמן ההיא. שתמיד ישנה.
על כל פנים, הטעות שלצערי אני לא יכולה לחזור לתקן קרתה לפני ימים אחדים. כמה ימים בדיוק? אין לי מושג. הזמן די... מבולגן כרגע. ואני בלאו הכי לא יכולה לחזור לשנות דברים. זאת רק חוכמה שלאחר מעשה. צודקת או לא? אבל באיזשהו יום שישי, לפני זמן־מה, החבר הכי טוב שלי ואני היינו בדרך לאירוע סיום שנת הלימודים, הידוע גם בכינויו משחק "השיבה הביתה".
שכנעתי את לוֹני ללכת איתי, אפילו ששנינו לא אוהבים ספורט. בעצם אנחנו אוהבים רק משחקי מחשב. ספורט מחוץ למשחק וידאו הוא לא בראש סדר העדיפויות שלנו. אבל חשבתי שאם משחק "השיבה הביתה" שייך לחוויות האלה עם חותמת איכות של בית ספר תיכון שעושים סביבן רעש בסרטים, אז למה לא לבדוק את זה? כתלמידת כיתה י', חדשה בפס הייצור, התרגשתי מההצטרפות לבית הספר התיכון. זה כמו לעבור לרמה חדשה במשחק וידאו של החיים — לוֹקרים גדולים יותר בשביל יותר ציוד, אתגרים גדולים יותר כמו מבחן פסיכומטרי — טוב, הבנתם את הרעיון. לוני, מצד שני, לא התלהב כל כך מרעיון "השיבה הביתה". אז המתקתי לו את הגלולה המרה, פשוטו כמשמעו. אמרתי לו שאני אופה את עוגיות הבראוניז המפורסמות שלי ושאביא שמיכה כדי שנוכל להתכרבל יחד עם שוקולד בפה. הייתי רוצה להאמין שהעוגיות והשמיכה פיתו אותו, אבל אני לא בטוחה. כלומר, אין הרבה בוגרי תיכון שרוצים להיראות בחברת תלמידת כיתה י', אבל היינו חברים מאז שמלאו לי שש ולו מלאו שמונה. היינו מעֵבר למדדים הרגילים של חברויות בתיכון. ולמרות זאת, העניין הוא בעצם שהכול קרה באשמתי.
לוני הגיע בערך בחמש. רצתי החוצה עם עוגיות ושמיכה, נכנסתי למכונית, נתתי לו לנסוע והתחלנו לדבר על מיינקראפט. הנושא הקבוע שלנו.
"בנית את כל המלכודות?" הוא שאל.
עיקמתי את האף. לא בניתי אותן. בעיקר כי שכחתי.
"חשבתי שבעצם עדיף לִבנות בִּמקום זה את בסיס הבית. החלטתי לעשות את הרצפה של החממה מזכוכית, כדי שאפשר יהיה לראות הכול מתחת."
"כלומר, עוד פעם לא גמרת את מה שאמרת שתגמרי." לוני נשמע כמו אבא מאוכזב ולא כמו חבר, והוא גרם לי להתגונן.
"אמשיך אחרי שאגמור את החממה החדשה," אמרתי. "אני לא יודעת למה אתה יורד עלי."
"בְּיַאנקָה."
"לוני."
"את צריכה לפעול לפי התוכנית. כל העולם הזה יורד מהפסים. אם אנחנו רוצים משהו שיעבוד ממש טוב, אנחנו צריכים לעשות כמו שהחלטנו. זה הקטע של עולם הניסויים, לא? לשכלל אותו, ואז לעבור למשחק האמיתי?"
"חשבתי שהקטע של עולם הניסויים הוא לעשות דברים מטורללים כדי לראות מה עובד ומה לא. להשתגע כמה שאפשר, לפוצץ ולבלגן בלי לתקן אחר כך."
לוני נאנח. הוא העביר את ידו על ראשו המגולח, ועצם את עיניו לרגע כאילו כואב לו. כשפקח אותן, הן היו אפורות מעוננות, כמו השמַים, לא באפור פלדה חד שמעיד אצלו על מצב רוח טוב.
"חשבתי שאת רוצה לעשות את הפרויקט הזה," אמר. "אמרת שאת רוצה לבנות עולם שלם. שטחים חדשים. כפרים שלמים. מערכת חוקים חדשה, ואז גם לבלות בעולם הזה."
"כן, אבל —"
"אבל קודם צריך ליצור אותו. וכדי ליצור אותו, אנחנו צריכים תוכנית, ביאנקה."
לא רציתי לריב. לא ידעתי מה להגיד כדי שיפסיק להתנשף כמו דרקון זועם ששואב מתוכו אש במטרה לנשוף אותה עלי.
"אַת אף פעם לא פועלת לפי התוכנית. קודם את אומרת שאת רוצה לעשות משהו, ואני אומר, 'בסדר, הנה התוכנית.' ואז את אומרת, 'תוכנית מעולה!' ואז את אפילו לא מעמידה פנים שאת עושה את מה שתכננתי."
הבנתי כבר שזה הולך להיות ריב גדול.
"ואני, לעומת זאת, מתפקד בתור הנהג שלך," הוסיף.
"רק עכשיו קיבלת רישיון. אתה צריך להתאמן," אמרתי. "חוץ מזה, תחשוב על הרחבת האופקים שלך כתוצאה מהשתתפות באירוע ספורט אמיתי!"
"ממתי את אוהבת ספורט?" שאל.
משכתי בכתפי. "זאת הפעם הראשונה בחיים שאני הולכת לאירוע בית ספרי רציני, ואני רוצה לראות איך זה להתערבב בהמון."
"'המון' זה אספסוף. תאמיני לי, תיכון זה לא מה שאת חושבת." הוא פנה ונסע לאורך רחוב אֶלְם. "איפה אמרת שמגרש הספורט המטומטם נמצא?"
"תמשיך ישר עוד שני רחובות ואז ימינה," אמרתי בשביעות רצון עצמית.
הוא עצר ברמזור ולחץ על דוושת הדלק בניוטרל. אפילו תנועות גופו נראו עצבניות. מצצתי את השפה העליונה שלי ולעסתי אותה. את אחת הצמות הצמודות לראשי משכתי וכרכתי על האצבע ואז שחררתי אותה.
"אתה יודע שהורסים את מגרש המִשחקים," אמרתי פתאום.
האור ברמזור התחלף והוא זינק קדימה.
"אז?"
"רוצה לראות אותו לפני שהוא ייעלם?"
"בשביל מה?"
"אה, כי זאת היתה זירת ההרפתקאות הכי גדולות שלנו?" שאלתי. "כי הוא לעולם כבר לא ייראה כמו שהיה? כי הוא היה המקום שלנו?"
"כן, טוב."
"זוכר איך מגיעים לשם?" התגריתי בו. הוא הפנה אלי את עיני הפלדה האפורות שלו, וחייכתי. הכרתי את המבט הזה. משמעו שהריב הקטן שלנו נגמר.
אז במקום לפנות ימינה בגרנדוויוּ, הוא פנה שמאלה.
מגרש המשחקים כבר נראה כמו עיר רפאים. מושבי הנדנדות נעלמו. נשארה רק מסגרת בצורת A, בצבע כחול דהוי ומתקלף. חצי מגשר החבלים נח על ריפוד הגומי השחור, קצה אחד עדיין נותר מחובר למה שפעם היה קיר טיפוס — ידיות אחיזת הרגליים והידיים שלו היו עדיין מחוברות.
טיפסתי בסולם, שהתנדנד עכשיו כי לא היה מחובר כראוי, החלקתי במגלשת הצינור והגחתי לצד נעלי הסניקרס של לוני.
"רוצה גם?" שאלתי.
הוא הניד את ראשו. "אני מופתע שזה השיפוץ הראשון שעושים מאז שהיינו קטנים," אמר. "היו צריכים לעשות את זה מזמן."
"אבל זה המקום שלנו!" אמרתי.
"זה היה המקום שלנו," השיב לוני, לא ברוע. במגרש המשחקים הזה נפגשנו, והתחברנו ודמיינו יחד את העולמות הראשונים שלנו. דמיינו שאנחנו פיראטים יהירים על גשר החבלים, קפצנו כמו לוליינים מהנדנדות והגַנו על המבצר שלנו מפלישת זומבים דמיוניים. בעצם אחד הפרויקטים הראשונים שלנו במיינקראפט היה ליצור גרסה מוצלחת יותר של מגרש משחקים. הקרקע תמיד היתה לַבּה, כמובן.
אחרי כל הזמן הזה נשארנו חברים אפילו כשמגרש המשחקים התפרק.
"זוכר שניסיתי לעשות סלטה מהסולמות ובלמת את הנפילה שלי?" שאלתי בניסיון לעורר נוסטלגיה.
"כן, שברתי את פרק היד שלי בגלל מעשה הגבורה הזה," אמר לוני והניד את ראשו. "כבר אז לא ידעת לתכנן כמו שצריך, תמיד רצית לבדוק גבולות בלי לחשוב קדימה."
"אתה יודע, אם הייתי רוצה לקבל הרצאה והטפות מוסר, הייתי הולכת לבית ספר." שילבתי זרועות.
לוני משך בכתפיו ובעט באיזה פקק פלסטיק צהוב. הוא ניגש אל מה שהיה פעם הסולמות. רוב שלבי הברזל נערמו על הארץ. הלכתי אחריו. הוא הסתכל על הערימה בדממה. השמש השוקעת צָבעה את מגרש המשחקים בכתום זוהר. שקט עטף אותנו.
הוא צדק. המקום הזה לא היה שלנו. כבר לא.
"בוא נלך," אמרתי.
"מסיבת שיבה הביתה, יש!" הוא קרא בלעג.
הושטתי לו יד, ועָבר בי זרם חשמלי כשהוא תפס את אצבעותי והחזיק בהן בדרך חזרה למכונית. רוב האנשים חשבו שזה ממש מוזר ששנינו מבלים יחד ככה. הבדל של שנתיים בתיכון נחשב לפער גילים בלתי ניתן לגישור. ובמיוחד כשלומדים בבתי ספר שונים. זה כמו לנסות לנהל שיחה עם מישהו מצדו השני של הגרנד קניון רק בעזרת ידיים סביב הפה. הוא התניע את הרכב, עשה סיבוב פרסה ברחוב הקטנטן, ויצא לדרך.
הוצאתי את הטלפון שלי והעליתי את האפליקציה של מיינקראפט.
"אם אתה מתכוון לרדת עלי כל הערב בעניין המלכודות המטופשות שלך, אז תעריך לפחות את רצפת הזכוכית ששׂמתי בחממה."
נופפתי במסך הטלפון מול הפרצוף שלו.
"תִראה!"
"ביאנקה, די. אני נוהג." לוני סילק את הטלפון בזרועו.
הוא פנה פנייה חדה ימינה, בחריקת צמיגים. אורה הכתום של השמש השוקעת סנוור אותנו לרגע והחלקנו קצת, ולוני סובב את ההגה כדי ליישר אותנו. ואז, מאוחר מדי, הבנו שמשהו מתקדם לקראתנו, שכנראה עברנו באור אדום, אבל עם השמש בעיניים שלנו עדיין לא הצלחנו לראות מה מתקרב. ידענו רק שזה לא משהו קטן. הרגשנו שהכול קורה בהילוך איטי, שניות אחדות נמתחות על פני שנים, עד שקול נשי רובוטי רעם לפתע ברמקולים של המכונית.
"אזהרת קִרבת יתר! מומלץ לסטות!"
האווירה במכונית עברה בשנייה אחת מהתרגשות מחשמלת לפחד טהור כשמכונית דהרה לעברנו מהר מכדי שנצליח לחמוק ממנה.
ברגע שהמכונית התקרבה וחסמה את השמש, ראיתי את פניו של הנהג השני, אם כי לא בבירור. היו לו עיניים כהות ושיער חלק שהזדקר לכל עבר. ראשו נשען לאחור כשמכוניתו הירוקה התנגשה במכונית הכחולה שלנו. אני זוכרת איך המתכת נמעכה בַּהתנגשות, מתכת כחולה מתקפלת על ירוקה על כחולה על ירוקה, פיסות מתעופפות מסביב. זכוכית, מתכת. בשלב מסוים היה נדמה לי שאפילו האור נשבר לרסיסי אלומות שצרבו את העיניים ואת העור שלי. ואז התפשט ריח עשן. וטעם של דם. וחתיכה של משהו על גופי שכאילו פערה אותי באמצע. ניסיתי להבין אם אני חצויה. הסתובבתי כדי לראות מה קורה, כדי לראות את פניו של לוני ולהבין מֵהם מה חומרת המצב. אבל לא ראיתי אותו. הוא כאילו נעלם, ונותרנו רק אני והמכונית הכחולה והמכונית הירוקה שנראו עכשיו כמו גוף אחד עם רסיסי זכוכית נוצצים שירדו עלי כמו גשם, וההבנה המחרידה שהאיש מהמכונית השנייה מוטל מעלי כאילו נסענו יחד. הוא היה מעלי. יכולתי לגעת בו. וניסיתי. אבל הידיים שלי לא זזו. שום דבר לא נע חוץ מהמכוניות שעדיין התקרבו והתרחקו. אז ניסיתי לצעוק ללוני, אבל לא בקע מפי קול.
ואז הכול החשיך.