פרולוג
עשיתי רשימות. ואני לא מדברת על רשימות רגילות, כמו רשימות קניות. אני אפילו לא מדברת על רשימת משימות או פגישות. הרשימות האלה מיועדות לאלו שאינם מתמחים בהכנת רשימות. אני מתכוונת לרשימות אמיתיות, רשימות מהסוג שממשיך עד אין סוף ומוסיפים להן עוד ועוד סעיפים, גם שנתיים לאחר שהתחלתם לנהל את הרשימה. ניהלתי רשימות של המאכלים שאני אוהבת, ורשימות של המאכלים שאני שונאת, רשימות של המקומות שבהם רציתי לבקר, רשימה של האנשים שהיו נחמדים אליי ורשימה של אלה שלא. הייתה לי גם רשימת ציטוטים מהספרים האהובים עליי. רשימות אין־סופיות אלה שמרו על שפיותי ועל יציבותי כשהייתי מרגישה שהעולם נעשה כאוטי מדי.
הרשימות הידועות לשמצה שלי היו פזורות בכל מקום, וכתובות על כל דבר. הן היו פזורות על שולחן העריכה שלי וכתובות על גבי פתקיות קטנות בכתב ידי הנמהר והקריא בקושי. כתבתי אותן ביומנים יפהפיים ובמחברות ספירלה, ואפילו שרבטתי רשימה על המראה בחדר האמבטיה, בשפתון אדום מ'מאק'.
הייתי בקושי בת אחת־עשרה כשכתבתי את הרשימה הראשונה שלי. אימא חזרה הביתה מהעבודה בתום משמרת של שתים־עשרה שעות והייתה במצב רוח נוראי. ניסיתי לא להפריע לה בימים כאלה. ברוב הימים, האמת. היא הייתה אם יחידנית שעבדה יותר מדי והשתכרה מעט מדי ודאגה ליידע אותי על כך בכל הזדמנות. היא לא התעללה בי פיזית, אך בימים מסוימים הרגשתי שאולי זה היה עדיף על העלבונות שהטיחה בי.
באותו היום המצב היה גרוע במיוחד. היא פוטרה מעבודתה והגיעה הביתה זועמת, מחפשת לריב, ולמרבה הצער הייתי היחידה שהייתה שם. היא בדקה בדקדקנות כל מטלה בבית שהייתי צריכה לעשות. היא קראה לי 'עצלנית', 'שמנה' ו'טיפשה'. רצתי לחדר ונעלתי את הדלת, רגליי הקטנות משקשקות מפחד. הייתי צפונה במיטתי ככדור קטן ורווי אימה, חבויה מתחת לשמיכות עד שראיתי מבעד לחריץ בתחתית דלת חדר השינה שלי את האורות כבים בסלון. זחלתי מהמיטה וחציתי את החדר לעבר שולחן הכתיבה המשומש והרעוע, שהיה עשוי עץ. משכתי אליי פיסת נייר ועט. התיישבתי ליד השולחן ובהיתי בדף הריק שנח מולי. הבעתי משאלה שאימא לא תהיה רעה כל־כך. התפללתי שמחר היא תהיה במצב רוח טוב יותר. קיוויתי שמישהו יבוא ויציל אותי מהמקום הזה. מי שזה לא יהיה.
ואז חשבתי על מי עשוי לבוא. מי יהיה המושיע שלי. ידעתי בדיוק איך הוא יהיה. אחרי הכול, קראתי על אודותיו מיליון פעמים. הוא חי בערמות על גבי ערמות של ספרי הרומן הרומנטי שאימא הסתירה מתחת למיטתה. מה? ילדה צריכה לבדר את עצמה בזמן שאימה עובדת מסביב לשעון.
ברגע שהעט נחת על הדף, תחושות שלווה ורוגע שטפו את גופי. כתבתי את הכותרת 'האחד שלי'. התחלתי בתיאור שערו ועיניו. הוא יהיה שחור שיער ובעל עיניים כהות אף יותר. הן יהיו רדופות, כי עיניהם של בני הזוג הטובים ביותר תמיד היו כאלה. הוא יהיה גבוה וחזק כי אהיה זקוקה להגנה. מובן שהוא יהיה יפה תואר מעל ומעבר. הוא יהיה בטוח בעצמו, אך לא חצוף או שחצן. הוא יפתח ויחזיק דלתות בשבילי. הוא יתקשר אליי כל הזמן. הוא יתכרבל איתי בכל זמן שארצה. הוא ייקח אותי למסעות דיג ולמסיבות ריקודים. הוא יחשוב שאני מקסימה גם אם כל היתר יחשבו שאני מטורפת. הוא יכין סנדוויצ'ים עם חמאת בוטנים ודבש, לא עם ריבה – כי זה פשוט מגעיל. הוא ינעל את הבית בלילה אחרי שישלח אותי לישון. יהיה לו שם חיבה מתוק בשבילי ורק הוא ישתמש בו. 'מתוקה' יהיה כינוי טוב. שם החיבה הזה מצא חן בעיניי. הוא יאהב אותי בעוז ואהיה בטוחה בזה מפני שהוא יאמר לי את זה מדי יום. הרשימה המשיכה עוד ועוד, עד לעצם היום הזה.
מעולם לא ציפיתי שאחת־עשרה שנים לאחר מכן 'האחד שלי' יבוא אליי סוף־סוף. העובדה שהוא יסתער לתוך חיי וידרוס אותי בנוכחותו לא הייתה ברשימה שלי. העובדה שהוא שינה את חיי באופן בלתי הפיך הרסה אותי וזה לא היה ברשימה שלי. גם לא הייתה ברשימה שלי העובדה שאהבתי אותו בעוצמה חסרת מעצורים ואילו הוא, מצידו, שבר אותי לחתיכות. למעשה, הוא השמיד את הרשימה שלי לחלוטין ובה בעת חטף את ליבי ישירות מחזי והכריז עליו בעלות, בעוד הוא מותיר את ליבו חבוי מאחורי מבצר פלדה שבנה סביבו.
