פרולוג


משעייפתי מיצירת עבודות שלא היו יותר מבבואה של האגו שלי, זנחתי למשך שנתיים את האמנות. ואז, כשהפסקתי לחשוב רק על עצמי, נפל עליי כל צער העולם. הבחנתי באנשים, שכמוני, היו שקועים בשגרתם היגעה, עצרו את תנועת הווייתם, איבדו את שמחת חייהם ומצאו נחמה בסמים, בקפה, בטבק, באלכוהול, בסוכר ובצריכת יתר של בשר. אנשים שהתאכזבו מהפוליטיקה, מהדת, מהמדע, מהכלכלה, מהמלחמות ה’פטריוטיות’, מהתרבות ומהמשפחה. היינו כבעלי חיים עצובים ללא מטרה, העוטים מסכות של שביעות רצון, ומתרוצצים ברחובות של עולם שידענו שלאט ובהדרגה אנו מרעילים אותו. נפלתי לייאוש כשגיליתי כמה עמוק חולִי החברה שלנו. סיפור סיני עתיק חילץ אותי מהתהום:


הר גבוה הטיל צל גדול על כפר קטן ששכן למרגלותיו. ללא קרני שמש, גדלו ילדי הכפר כגמדים. יום אחד הבחינו התושבים בזקן הכפר, מתקדם לאטו לכיוון ההר, ובידו כפית קטנה.


‘לאן תלך?’ שאלו אותו בני הכפר.


‘אל ההר,’ ענה הזקן.


‘לשם מה?’


‘כדי להזיז אותו ממקומו’.


‘ואיך תעשה זאת?’


‘בכפית הזאת.’


‘אתה מטורף! לעולם לא תצליח!’


‘ברור… ובכל זאת, מישהו צריך להתחיל…’


המסר שבסיפור הזה דחף אותי לפעולה. אמרתי לעצמי: ‘איני יכול לשנות את העולם, אך אני יכול להתחיל לשנות אותו.’ ללא דיחוי פניתי אל ידידי שהיה אלוף בקראטה, כדי שירשה לי, אחת בשבוע, להשתמש בדוֹג’וֹ (היכל אימונים מקודש) שלו. וכך, בכל יום רביעי התחלתי להנחות מפגשי לימוד, ללא תמורה. בהומור הגדרתי זאת כטיפול עצמי למען בריאות הציבור. מטרתי הייתה ליצור תרפיה קולקטיבית שתאפשר את המשך חקירותיי התיאטרליות. השחקן (במקרה הזה אני) לא צריך לנסות לגלם דמות, אלא עליו להשתדל להיות (אפילו אם הוא נעזר בדמות מהמשפחה, מהחברה, או מהתרבות) הוא עצמו; ללא תפאורה, ללא טקסט שנלמד בעל פה, ללא שינויי תאורה, הלבשה, או ליווי מוזיקלי; המופע התרחש בשטח במה מוגבל, לעולם לא גדול יותר משני מטרים רבועים. לאט-לאט נאסף קהל של גיבורים שהשילו את נעליהם וישבו על הקרקע למשך שעה וחצי. לפני שהתחלתי בהרצאה ביקשתי מהם שישלבו זרת בזרת וייצרו שרשרת אנושית. אחר כך ביקשתי שייאנחו ארבע פעמים כדי לשחרר את המתח שהצטבר בגוף, את בהילות התשוקות, את נחשולי הרגשות ואת המקהלה הבלתי פוסקת של המחשבות. לבסוף ביקשתי מהם שימתחו את זרועותיהם ואת כפות ידיהם לכיווני, כדי שיעניקו לי את ברכתם ואת הכוח לתקשר עבורם מסר מועיל, שימושי ומרפא. נאמן להחלטתי, ובלי שנעדרתי אפילו פעם אחת, הופעתי להרצאות האלה בסלון הדוג’ו במשך יותר מעשרים שנה.


כל מפגש כזה היה סיכום של הדברים שלמדתי בחקירותיי בשבוע שחלף, בתוספת פרשנות של סמלי הטארוט, וגם (בהתאם למוטו: ‘מה שאתה נותן – אתה נותן לעצמך; מה שאינך נותן – אתה גורע מעצמך’), תיאורים של עבודתי האישית בחקירותיי את עצמי, ולבסוף פירושים לטקסטים מקודשים והדרך ליישמם באופן שימושי לחיים מלאי סיפוק. מונחה על ידי שלושת העקרונות של הבָּהַגְוָוד גִיטָא – התרכז בעבודה עצמה ולא בפירותיה, הזדהה עם האני המהותי והאלוהות הפנימית שבתוכך, כשאתה עושה את המוטל עליך ביראת קודש אתה משוחרר מכל שעבוד – התעמקתי בהֶקְסַגְרָמוֹת של אִי צִ’ינְג, שירת דָאוּ, אוּפָּנִישָׁדוֹת, חלקים מהתורה והברית החדשה, טקסטים סוּפיים, בודהיסטיים, אלכימיים, קוואניים, שירת הַייקוּ, משלים, אגדות, פילוסופיה יוונית טרום אריסטוֹטֶלית, תיאוריות פסיכואנליטיות ועוד. מדי פעם אף מצאתי לנכון לפרש קטעים מהחקירות הפילוסופיות של לודוויג ויטגנשטיין, אחת ההערות נראתה לי כאמת חשובה במיוחד: ‘הידע והצחוק חד הם’. וכך, לצד הפרשנויות לטקסטים המקודשים ולסיפורי החניכה, החלטתי לכלול גם בדיחות בהרצאות האלה, שקראתי להן בשם ‘קברט מיסטיקה’.


סמל אינו מעביר מסר חד משמעי, אלא פועל כמראה המשקפת את רמת התודעה של המתבונן בו. בנצרות לא קיים רק צלב אחד, אלא אינסוף צלבים. בעבור אחדים הצלב הוא כלי עינויים, ובעבור אחרים זהו צומת בחלל ובזמן, או עץ החיים, או הסימן פלוס. טקסטים מקודשים מזמינים פרשנויות שונות, דבר הידוע בקבלה, המחלצת תגליות מתוך הטקסט התנ’כי. אך גם דורות רבים של פסיכואנליטיקאים עסקו בפרוש החלומות והאגדות. למעשה לא באמת קיים טקסט שהוא קדוש, הטקסט מתקדש בהתאם לקדושה של מי שקורא בו. האמת אינה קיימת בספר, אלא ברוחו של מי שמשתמש בספר כמו בסמל ומגלה במעמקיו תעלומה החיונית להכרת עצמו. אם כך, מדוע לא לחפש את החוכמה בספרות שהיא הרבה יותר עממית וצנועה – הבדיחה? מדוע לא לנסות לקרוא את הבדיחות כאילו היו סיפורי חניכה? הבדיחה נועדה לעורר בנו חיוך בריא אך למעשה זהו טקסט אנונימי ששורשיו נטועים בלא-מודע, היא מעבירה ביקורת ומפיצה חוכמה אותנטית. נתחיל בבדיחה הזאת:


דייר נכנס לחדרה של שוערת הבניין, שזה עתה נולד לה תינוק.


‘אם יורשה לי,’ אמר הדייר בתדהמה, ‘אני מבקש לשאול אותך שאלה לא דיסקרטית: את רווקה, נכון?’


‘אכן,’ ענתה השוערת.


‘ומיהו האב המאושר של התינוק?’


‘בעניין זה,’ ענתה השוערת, ‘איני יודעת בוודאות. אתה הרי יודע שבזמן שאני מנקה את המדרגות אני עסוקה מידי בשביל להסתובב לאחור.’


אפשר להשוות בדיחה זו לבדיחה דומה בסיפור של החכם הטיפש מוּלה נאסר א-דין, שנחשב כמורה בעיני חלק מהחכמים הסוּפים.


מולה נאסר א-דין ישב בצל עץ והתבונן באשתו הישובה מולו, מביטה לכיוונו, אל הנוף שמאחוריו.


‘איזה נוף נהדר, כל כך הרבה ציפורים, ועננים יפהפיים.’


‘כרגיל, את טועה, אני לא רואה ציפורים ולא עננים.’ רטן נאסר א-דין.


גבר שאינו משקיע טיפת מאמץ להסתובב ולהבחין במה שרואה אשתו, ראיית עולמו מוגבלת. כך גם השוערת שלא שמה לב למה שמתרחש מאחורי גבה. שניהם עסוקים אך ורק בנקודת מבטם הצרה, ומה שקורה סביבם לא מעניין אותם. עם זאת, הם סובלים מתוצאות מוגבלותם.


באיזה עולם חיה אותה שוערת, שנכנסת להריון בזמן שהיא מנקה את המדרגות? מדוע אינה יודעת להסתובב לאחור? באיזה עולם אנחנו חיים? האם אנחנו יכולים לראות את המציאות מנקודות מבט שונות, או שאנו עסוקים רק בנקודת מבט אחת ומאמינים שהאחרות אינן קיימות? אנו חיים בחברה שנשכחה ממנה המשמעות העמוקה של המסורות הדתיות, חברה שבה אלוהים מייצג מושא אינפנטילי שהוטמע בנו בשנות חיינו הראשונות. האם אנו יכולים לתאר את האלוהות שעליה אנחנו מדברים? כיצד אנו תופסים אותה? מה היא מייצגת עבורנו? כשאני מתאר את אלוהים, איני עושה דבר חוץ מלהסביר את המציאות שלי. אם אלוהים קיים איפשהו, הוא נמצא כאן. אם הגיהינום קיים, גם הוא נמצא כאן. מה שלא נמצא כאן, לא נמצא בשום מקום. כל מה שקיים, קיים ברגע זה. ולכן, עליי להרגיש את מה שהרגע הזה מכונן עבורי: את הזמן, את המרחב ואת קיומו של אלוהים. אם אלוהים אינו קיים, עליי להמציאו. ואם איני מסוגל לכך עלַי לשאול: על איזה עיקרון מבוססת המציאות שלי? איזו אנרגיה שולטת בה, ואילו תוצאות אני משיג מכך?


מתחשק לנו לשאול את השוערת מהבדיחה: מהו התינוק שאת נושאת ברחמך? את בהיריון, אך אינך תופסת זאת כיוון שאינך מסתובבת לאחור. אינך רואה מעבר לנקודת מבטך ואינך מדמיינת דבר: לא את מיליוני השנים שחלפו, ולא את מיליוני השנים העתידות לבוא; לא את התפשטות החומר, ולא את התודעה חסרת הגבולות הטבועה בו. מהי המציאות שלך? האם תסכימי לראות שתינוקך הוא האלוהות שבתוכך?


הצעד הראשון שעלינו לנקוט כדי להרחיב את מבטינו מעבר לאופקינו הצרים, הוא המצאת האלוהות הפנימית. אלוהות שהיא שונה מהאלוהים הנוכח בשמיים, בלתי מושג ובלתי ניתן לתפיסה, כפי שמתאר אותו הפילוסוף מישל אוֹנְפְרֶה:


בני התמותה, במוגבלותם, תחת סבל עמלם, בכפייתיות סיפוקם, המציאו מתת-על, בדיוק על-פי תכונותיהם המנוגדות, בהיפוך פגמיהם, כמו כפפה המתאימה ליד, בעלת תכונות-על שלפניהן הם משתטחים וכורעים ברך. אני בן תמותה? אלוהים הוא נצחי. אני סופי? אלוהים הוא אינסופי. אני מוגבל? אלוהים הוא ללא גבול. איני יודע הכול? אלוהים הוא יודע-כול. איני יכול הכול? אלוהים הוא כל-יכול. אני נמצא רק בגופי? אלוהים נמצא בכל מקום. אני נבראתי? אלוהים הוא הבורא. אני חלש? אלוהים הוא בעל כוחות עצומים. אני באדמה? אלוהים בשמיים. אני פגום? אלוהים מושלם. אני כלום? אלוהים הכול.


עכשיו, עלינו לדמיין, לא בגן עדן של ילדות, אלא במרכז (או במעמקי) תודעתנו, את ההכרה באלוהים. באיזה אופן? ככוח היוצר והורס כל אחד ואחד מהתאים שבגופינו ומשנה את תודעתנו הפנימית לתודעה נשגבת. ככוח המחזיק את מפתחות בערותנו ומופיע בה כמושיע סודי, מקום מפלט לדאבוני לבנו, תרופת-על לכל מחלה. זה שמלמד אותנו לאהוב את כל מה שאנחנו, ללא הבחנה. באופן עצמאי, עלינו ליצור מודל המשרת אותנו. כפי שמדי יום ביומו אנחנו ממציאים את המציאות, כך יכולים אנו להמציא את האלוהות.


אני בן אלמוות, מפני שהמוות הוא רק קונספציה. דבר לא נעלם, הכול משתנה. כשאקבל את השתנותי הבלתי פוסקת, אחיה בנצח. אני אינסופי כי גופי, פאר בריאת היקום, לא מסתיים בקצות עורי, אלא נמשך הלאה ללא גבולות. אני יודע הכול כי איני רק האינטלקט שלי, אלא אני גם הלא-מודע. אינני רק מיליוני תאים ומיליוני נוירונים במוחי, נוצרתי מן האנרגיה הנסתרת שמקיימת עולמות. אני כל-יכול, כשאני מפסיק לכלוא את עצמי באינדיווידואל אחד ולומד להזדהות עם האנושות כולה. אני נמצא בכול, כי קיימת אחדות ביני לבין כל מה שישנו. וכל מה שקורה, גם אם מתרחש הרחק ממני, קורה גם לי. אני נצחי, כי לפני שהייתי חומר, הייתי אנטי חומר, אנרגיה, ריקוּת, בשרי הוא הדהוד לאבק כוכבים שקיימים מיליוני שנים. אני בשמיים, כי אדמתי היא ספינה המפליגה ביקום שבעצמו מפליג באינסוף ממדים. אני מושלם, כי לימדתי את האגואים שלי להיות מאוחדים עם שלמות הקיום. אני הכול, כי בו-בזמן אני גם אני וגם כל האחרים.


ההתנסות הראשונית במציאת החוכמה שבבדיחה התקבלה בפרגון, וזה נסך בי אומץ להמשיך. בחיפושַי, החלטתי ללקט מגוון בדיחות מספרי הומור שנתקלתי בהם בשדות תעופה, מחוברות ילדים, מתוכניות טלוויזיה. במפגשים עם חברים או בפגישות עסקים הייתי שואל תמיד את בן שיחי: ‘מכיר איזו בדיחה?’, כי לעתים, מעבר לצחוק, מופיעה בבדיחה חוכמה צנועה ונסתרת, שנוצץ בה כוכב הקדושה.


נזיר החליט שעליו למצוא את הפרחים שזוהרם כאור השמש, והחל בחיפושיו, שבמהרה הפכו לאובססיה. במשך שנים תר את הארץ בחיפוש אחר הפרחים הזוהרים, אך לא מצא דבר. בייאושו נשתכנע כי מעולם לא היו קיימים. משהרגיש שהגיע לקצה דרכו, והחליט לצום עד שיגווע ברעב. בחלוף ימים ספורים הבחין בעובר אורח זקן המחזיק בידיו ענף ארוך גדוש פרחים זוהרים באור השמש. בתדהמתו שאל:


‘איש יקר, כיצד הצלחת אתה למצוא כל כך הרבה פרחים כאלה? בזמן שאני, שהקדשתי את כל חיי לחפשם, לא מצאתים מעולם?’


‘קלי קלות,’ ענה לו הזקן, ‘בבוקר, ברגע שהתעוררתי, הבטתי בקרן השמש, ואחר כך ראיתי את הפרחים האלה בכל מקום.’


כשאנחנו מכירים באלוהות הפנימית, כל מעשי ידינו, כל מה שאנחנו שומעים, רואים או חווים, יכול להפוך לסמל ולאובייקט של חוכמה. למיואשים אין יכולת זו, משום שייאושם מחייב.


במנזר, זקן הנזירים, קדוש אמיתי, לא הצליח להסתיר עוד את צערו.


‘מדוע אתה עצוב, אבי?’ שאל אחד מתלמידיו הצעירים.


‘כדי לבחון את חוכמת אחַי הנזירים ואת יכולתם לתפוס את מציאות האל, ציירתי נקודה אדומה על יריעת בד, והצגתי אותה לפניהם. שלוש פעמים ביקשתי שיגידו את אשר הם רואים, ובכל פעם ענו שהם רואים נקודה אדומה, ואף לא פעם אחת את הבד הגדול.’


אלחנדרו חודורובסקי