1
שני העקרונות הזכרי והנקבי
אהבת האל, אהבת הזולת ואהבה עצמית
היקום טומן בחובו שני עקרונות חיוניים שמשתקפים בכל תהליכי הטבע והחיים. הבריאה כולה בנויה על שני עקרונות בלבד, שאותם אנו מכנים לשם הנוחות: העיקרון הזכרי והעיקרון הנקבי. שני העקרונות הללו מהווים השתקפות של שני העקרונות האלוהיים, שהם מקור הבריאה כולה: האב השמיימי והאם האלוהית. את שניהם עלינו לראות כקיטוב של עיקרון אחד ויחיד, והוא המוחלט, הנסתר, המכונה בקבלה אור־אין־סוף.1 אומרים שהאדם נברא בצלם אלוהים, כלומר בצלם שני העקרונות האלה, והוא מכיל בתוכו חלק זכרי וחלק נקבי: האחד נראה לעין והשני נסתר, בלתי נראה אבל קיים. כל אישה היא אישה מבחינה חיצונית, אבל מבחינה פנימית היא מכילה בתוכה גם את העיקרון הזכרי. וכל גבר הוא גבר מבחינה חיצונית, אבל מבחינה פנימית הוא מכיל בתוכו גם את העיקרון הנקבי. הכרת חוק הקוטביות והידיעה כיצד לנצל את שני העקרונות הללו, הזכרי והנקבי, הפולט והקולט, החיובי והשלילי, תחסוך לכם הרבה בעיות!
שני העקרונות הללו טמונים בכל אחד מאיתנו וניתן לראותם בכל מקום: טבועים בפָנים, בגוף, בידיים... בטבע, בפרחים, בבעלי־החיים, בפירות, בהרים, בנהרות, במערות, בכוכבים... בכל מקום אנו רואים רק את שני העקרונות הללו, בצורות ובמימדים שונים. מעל פני האדמה ומתחתיה, במעמקי האוקיינוס ובאוויר, רואים רק את שני העקרונות הללו בפעולה.
בין אם באופן מודע או באופן בלתי מודע הבריאה כולה מגיבה באופן דומה לשאלת שני העקרונות, וכולם מעניקים לשאלה זו חשיבות מוחלטת. אין דבר חשוב יותר משני העקרונות. כפי שמסופר בתנ"ך, כאשר גבר תר אחרי אישה כדי להינשא לה, הוא מוכן לנטוש הכול. גם אם הוא מלך, הוא מוכן לעזוב את המלכות שלו ואת הנתינים שלו, את הצבא שלו ואת כל האוצרות שלו, למען אישה... אך מה יש בה, באישה הזו שגורמת לאומה של מיליוני אנשים לצאת מאיזון? למעשה, הגבר אינו מחפש את האישה, אלא את העיקרון, כי זהו עיקרון נשגב. הגבר הזה נאמן כי הוא תר אחר העיקרון וזונח כל מה שאינו העיקרון. ואישה תנהג כמותו. היא תתעמת עם כל בני משפחתה ועם העולם כולו למען הגבר שהיא אוהבת. מאיזו סיבה? האם היא טועה? כלל וכלל לא. אלה הם אלוהים ואימא אדמה שחרטו בלב האדם: "על כן, יעזוב איש את אביו ואת אימו ודבק באשתו, והיו לבשר אחד".2 במעמקי כל יצור חי רשום שהעיקרון הראשון חייב לחפש אחר העיקרון השני, ושהעיקרון השני יחפש אך ורק אחר הראשון. בני האדם אינם תמיד מודעים לכך, היות שהחיפוש הזה מתבצע בדרכים שונות בהתאם לתחום המסוים: מדע, פילוסופיה, אמנות או דת.
המיסטיקנים טוענים שהם מחפשים אחר האל. למעשה, מה שהם מכנים אלוהים אינו אלא החלק המשלים של עצמם, שעימו הם רוצים להתאחד כדי להפוך לישות אחת שלמה ומושלמת. ועד שיגיעו לשלב זה הם ירגישו חצויים. כל היצורים מחפשים אך ורק את העיקרון המשלים שלהם, שמכונה במדע החניכה "הנשמה התאומה", כדי לזכות בשלום, בשלווה, בידיעת־כול ובעוצמה מוחלטת, וכדי להפוך להיות דומים לאלוהים. השוני טמון אך ורק בדרכי החיפוש.
הבה נחשוב על הסוגיה הזו. הכול טמון באהבה. מחוצה לה נמצא הריק, האין. הדתיים המתחסדים והשקרנים לא יודו בכך, אבל למעשה גם הם מחפשים אך ורק אהבה. הם לא מראים זאת, כי חשוב להם למלא אחר מסורת ישנה של טוהר והתנזרות, אבל הטבע לא מכיר בהמצאות האנושיות האלה: הטבע פעיל בכל יצור, והוא רותח, קודח ולוהט! השאלה הנשאלת היא איך למצוא את האהבה האמיתית על פי תפיסתו המלאה של אלוהים? ואז איך להביע אותה על פי החוקים האלוהיים במטרה להגיע לאותו מפגש ולאותו מיזוג מושלם.
בכל פינה פוגשים אך ורק בשני העקרונות האלה: כשאתם אוכלים, שותים, כשאתם מתבוננים, מקשיבים, כשאתם בעבודה, ואפילו כשאתם שרים כאן, במקהלה שלנו... כן, אינכם יודעים מה קורה כשאתם שרים. הקולות הגבוהים והחדים של האחיות, והקולות הנמוכים והעמוקים של האחים, נדמה לכם שהם הולכים לאיבוד סתם כך בחלל? לא ולא. מבלי שתהיו מודעים לכך הם מתמזגים במקום שנמצא מעל לראשיכם, והם מעניקים אלה לאלה משהו מופלא ואלוהי. הקול שלכם ספוג בקסם שלכם, בחיוּת שלכם, בצוף שלכם. אתם מחוברים לקול שלכם כאילו היה עפיפון קטן שקשור אליכם בחוט ארוך. הקול שלכם עוזב אתכם, מרחף מעליכם ופוגש קולות אחרים שעימם הוא מתמזג בטרם הוא שב אליכם עוצמתי ומועשר בכל מה שספג תודות לאותה התמזגות. באמצעות הצלילים מתקיימים חליפין עדינים בין האחים והאחיות שעשויים לקבל באופן הזה מרכיבים אתריים שלא ניתן לקבל בדרכים גשמיות יותר. באותם תהליכי חליפין עדינים של הקולות, הנשמה והרוח ניזונות ממה שקיבלו והן אף מעניקות פירורים לגוף הפיזי כדי שלא יחוש צמא ורעב.
כשאנו שרים, שני העקרונות — הזכרי והנקבי — מתחילים לעבוד קודם כל מלמעלה. אחר כך מה שיצרו יחד חוזר אלינו וכולנו זוכים בחליפין טהורים ואלוהיים. בשלב זה איש לא יוכל לטעון שהפרנו את חוקי הטוהר, ואנו עצמנו מוזנים ומחוזקים. זו הסיבה שהמנהג של שירה משותפת קיים מאז בריאת העולם. כיום האור אבד, מושגי החניכה העמוקים אבדו ונותרה רק הפעולה: גברים ונשים ממשיכים לשיר בצמד, בשלישייה או במקהלה, ואפילו האיכרים בכפרים שרים ורוקדים כשהם שמחים. כי מבלי שירגישו, באמצעות השירה והמוזיקה, נוצר ביניהם חיבור של הנשמה והרוח וכך הם זוכים לדבר־מה שלרגע קט ממלא ומרחיב את ליבם.
הטבע המציא מאות שיטות שיאפשרו לבני אנוש ליצור חליפין עדינים ביניהם כאשר אין אפשרות לחליפין גשמיים: הבריכות הציבוריות, חופי הים, המסיבות, ואפילו... הכנסיות! כמובן, ההיסטוריה לא אומרת לנו אם הקשרים האלה הולמים או לא... למרות שזה קורה בכנסייה הקתולית, הפרוטסטנטית והאורתודוקסית! בחור הולך ברחוב בעקבות בחורה יפה וחיננית והנה היא נכנסת לכנסייה... "אוי!" הוא אומר לעצמו: "לו היה זה אולם ריקודים, יכולתי להיות נועז יותר..." אבל, בכל זאת, הוא הולך בעקבותיה ונכנס לכנסייה, והיות שהיא הבחינה בו היא מתנועעת בגנדרנות ומצטעצעת... והוא מתקרב לעברה, ובמקום להסתכל על הכומר ולהקשיב לתפילה, עיניו נעוצות בבחורה. הבנתם שאפילו בכנסיות מתחוללים חליפין? ועכשיו מה שעובר בראשיהם של השניים האלו...
אבל נחזור לעניין השירה. אם לדוגמה אין לכם פֶּה, כלומר לשון ושפתיים, אתם לא תוכלו לדבר וגם לא לשיר. וזאת הסיבה שגם הדיבור והשירה תלויים בשני העקרונות, הזכרי והנקבי, שהם הלשון והשפתיים.3 תאמרו שאני עוסק בנושאים גסים... לא, אני רק אומר את מה שאני רואה, הטבע הוא שיצר את הפה, לא אני. כדי לומר אפילו כמה מילים ספורות, הלשון והשפתיים צריכות להתחיל לעבוד, אחרת אין מילה ואין שירה. השירה והדיבור הם תוצר, הם הבנים והבנות של האב והאם המוארים והרוחניים יותר, אלה שהאל מיקם בראשנו. תפקידם של הלשון והשפתיים הוא כתפקיד איברי המין, היות ויחד הלשון והשפתיים מסוגלות ליצור במימד הרוחני את הדיבור (הדיבר). כפי שנאמר בכתבי הקודש: "בראשית היה הדבר".4 אם אנחנו באמת רוצים למצוא את שני העקרונות, עלינו לחפש אותם למעלה ולא למטה. למטה, איברי הגבר והאישה אינם אלא השתקפות גסה יותר של שני העקרונות האחרים, שנמצאים למעלה, וגם הם, בדיוק כמו שני העקרונות למטה, איברים יצירתיים מאוד שמסוגלים להעניק חיים.
אחיי ואחיותיי היקרים, ניסיתי להראות לכם במילים ספורות מהו כוחה של השירה, ובמיוחד של השירה הרוחנית־המיסטית שאנו שרים פה. עד עכשיו השירה סימלה בעיניכם לא יותר מתחביב או אמצעי בידור. מעכשיו עליכם להבין שהיא משמשת מזון, צורך ודחף רוחני. אם אינכם יודעים להזין את עצמכם בעזרת מוסיקה ושירה, החליפין הפיזיים שתחוו יגרמו לכם אך ורק לחרטה ומרירות.
אולם סוגיית החליפין עדיין אינה מובנת במלואה. חלק מהמיסטיקנים, המתבודדים והסגפנים הפגינו צרות מוח ובורות שהביאו להרס האיזון, הבריאות והאושר שלהם, כשסירבו לכל סוג של יחסי חליפין, וכך הם התייבשו והפכו לגוויות נטולות חיים, נטולות פרי וריקות מתוכן. אבל הם טענו כמובן שזהו רצון האל! כאילו שהאל מצדד במוות ובגוויות...! האל מצדד בחיים וביצירה כי זה כל מה שהוא עושה — הוא בורא. ובני האדם הם אלה שהפכו הכול בעודם סבורים שהאל מתנגד לאהבה, לנישואים ולילדים... בעיניהם, זה מה שהופך אותם לדתיים. אילו דתיים משונים...!
ייתכן שתאמרו: "רבים הם המורים הגדולים והמקודשים שלא התחתנו, האם הם דומים לאותם פנאטיים?" לא, המורים הגדולים והמקודשים ניחנו בנקודת מבט רחבה, בהבנה של הבריאה ובראייה צלולה. הם חיים חיי טהרה וצנעה, כי יחסי החליפין שהם מנהלים שופעים ונפלאים ברמות הרוחניות ביותר, ולכן הם אינם נאלצים לרדת נמוך מדי, לגשמיות שתגביל אותם ותעמיס עליהם. הם חיים חיי רווקות וטוהר לא מתוך התנגדות לאהבה, אלא להיפך, מפני שהם ניזונים ושותים מאזורים וממעיינות שאינם מוכרים להמונים, היכן שכל מערכות החליפין מתקיימות במלוא האור והטוהר, היכן שהמלאכים מבקרים אותם, היכן שגם רבי המלאכים, השמש והכוכבים שולחים אליהם מבטים וחיוכים, והיכן שאפילו בני האדם מעניקים להם מאהבתם ומאמונם. וכך, הם רווים נחת מכל עבר! מה צריך יותר...? וכי מדוע שיוותרו על כל העושר הזה לטובת שקיעה באזורים בוציים, שם לא יחוו אלא אכזבות? עדיין לא הבנתם אותי אבל יום אחד אתם תבינו.
בספר דברים נכתב: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך".5 ובספר ויקרא נכתב: "ואהבת לרעך כמוך אני ה'".6 כלומר לאהוב את האל ולאהוב את הזולת. בשום מקום לא כתוב שעלינו לאהוב את עצמנו. ובכל זאת, מה קורה? בני אדם אוהבים קודם כל את עצמם. ואז, אם נותר משהו בצלחת הם נותנים לזולת. ובאשר לאל, פעם בשנה הם הולכים לכנסייה ומדליקים נר. מהי הסיבה? בשום מקום לא כתוב: "תאהבו את עצמכם", ולמעשה, זה הדבר היחיד שאנחנו עושים. באשר לשני הציוויים האחרים בכתובים, אין לנו זמן. המקודשים מעולם לא אמרו שעלינו לאהוב את עצמנו, כי הם ידעו שהנטייה הטבעית ביותר, המושרשת ביותר והעיקשת ביותר היא אהבה עצמית, סיפוק עצמי, אכילה, שתייה ואפילו לקחת את מה ששייך לאחר... אהבה עצמית, זה כל מה שאנחנו רואים, יום וליל. ועם זאת, כשנאמר להם לאהוב את האל ואת הזולת, התכוונו לומר: "תאהבו את עצמכם". פשוט מאוד. הם לא אמרו זאת כי ידעו שאיש לא יבין אותם לעולם, אבל לכך הם התכוונו.
אהבה עצמית, אהבת הזולת ואהבת האל: שלוש צורות של אהבה התואמות לשלבי חייו של האדם. הפעוט אוהב את עצמו, הוא חושב רק על עצמו. מאוחר יותר, הוא מתחיל לאהוב את אביו, את אימו, את אחיו, את אחיותיו ואת חבריו... אחר כך את אשתו ואת ילדיו. ולבסוף, לאחר שאהב כל כך הרבה אנשים, שלא פעם בגדו בו ואכזבו אותו, הוא פונה לאל ואוהב אותו, הוא מחפש אחריו. אני יכול להראות לכם שהרמות הגבוהות של האהבה מצויות בתוך האהבה העצמית, כי כשאוהבים את הזולת וכשאוהבים את האל, זו תמיד קודם כל אהבה עצמית. זו אהבה מעודנת יותר, צלולה יותר ורוחנית יותר, אבל זו עדיין אהבה עצמית. מדוע אינכם אוהבים את כל הנשים, אלא רק אישה אחת? כי אותה אישה משקפת דבר מסוים מתוככם, והדבר הזה שהיא משקפת הוא הצד השני שלכם. האדם הוא קוטבי ואותה קוטביות מעודדת אותו לחפש את הצד השני שלו דרך הנשים או הגברים, ואפילו דרך האל. הוא תמיד יחפש אחר עצמו, תמיד יאהב את עצמו, אבל לא כפי שהוא באמת או כפי שהוא במראָה, לא. הוא מחפש את העיקרון השני, את הקוטב השני. אם אתה גבר, הקוטב השני שלך הוא העיקרון הנקבי ואם את אישה, את מחפשת את העיקרון הזכרי.
על פי תפיסתם של המקודשים האדם הוא יצור שלם. שני הקטבים, השלילי והחיובי, הם שני חלקיה של יחידה אחת שהתפצלה במהלך האבולוציה. במקור האדם היה גם גבר וגם אישה, מה שאנו מכנים אנדרוגינוס. ברגע שהמינים התפצלו, כל אחד הלך לדרכו, אבל כל עיקרון טומן בחובו את החותם, את הצלם של האחר, שחרות היטב בנשמתו. זו הסיבה שגבר נעשה מאושר כשהוא מבחין בקרב מאות ואלפי נשים בפנים שמזכירות את הדמות שהוא נושא בתוכו, והוא יעשה הכול כדי ליהנות מנוכחותה של אותה אישה. למרבה הצער, לא פעם כעבור זמן מה הוא מגלה שהדמות הזו לא בדיוק מתאימה לזו שבתוכו, והוא עוזב אותה כדי לחפש אחרת, והוא מקווה פעם אחר פעם למצוא את החצי השני שלו, את הנשמה התאומה. זה קורה הן אצל הנשים והן אצל הגברים, בלי יוצא מן הכלל. אבל יום אחד המפגש הזה בין שני העקרונות חייב להתממש, כי האהבה בין שני העקרונות חזקה מהכול.
הנשמה התאומה שלנו היא למעשה אנו עצמנו, היא הקוטב השני שלנו. אם אנחנו למטה, הקוטב השני שלנו נמצא למעלה, והוא מתקשר עם המרומים, עם המלאכים ועם אלוהים בשלמות ובמלאות. זו הסיבה שבכל בתי הספר של מדע החניכה לימדו את התלמידים כיצד להתאחד עם הקוטב השני. בהודו הניאנה־יוגה מעניקה כלים שמאפשרים ליוגי להתאחד עם האני העליון שלו, כי דרך האיחוד עם האני העליון הוא מתאחד עם אלוהים. ביוון מוצאים את אותו הרעיון חרות על חזית שער המקדש בדלפי: "דע את עצמך". במקרה הזה המשמעות של לדעת את עצמנו אינה מכוונת להכרת האופי שלנו, בין אם לטוב או לרע, על היתרונות או החסרונות שלנו, לא, להכיר את האופי זה קל מדי. בספר בראשית נכתב: "והאדם ידע את חווה אשתו".7 הידע האמיתי הוא מיזוג בין שני העקרונות. "דע את עצמך" משמעו: מצא את הקוטב השני שבתוכך והפוך לאלוהות. אם אתה גבר, הקוטב השני שלך הוא אישה ואתה תדע אותה כפי שמאהב יודע את אהובתו — לא בדיוק באותו אופן, כמובן, כי במקרה הזה אותו מיזוג, אותה ידיעה, מתממשים באזורי האור. וכשחודרים לאותה חלקת אור, הופכים לאחד עם עצמנו.
אותו רעיון מופיע באופן קצת שונה בתנ"ך: "ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך",8 ומשמעו שניתן להתחבר לאל רק דרך האני העליון שלנו. לכך גם התכוון ישוע באומרו: "איש אינו בא אל האב אלא דרכי".9
ישוע הוא סמל האלוהות, "הדיבר", בנו של האל הטמון בכל נשמה כמו ניצוץ צפוּן, אבוד וקבור.10 כשהאדם מתחבר לנשמה העליונה הוא מתחבר לאותו עיקרון של ישוע, הנמצא בכל מקום, בכל נשמה, ודרכו הוא מתחבר לאל. תוכלו להגיע לאלוהות רק דרך האני העליון שלכם, כי הוא זה שמכיל הכול ומייצג את המיטב ואת הטהור ביותר מכל מה שטמון בתוככם. זו הסיבה שכל שיטות המדיטציה מעודדות עשייה באמצעות עוצמת המחשבה,11 כדי להתרחק כמה שיותר מהעולם החומרי, ולהתרומם אל העולם המואר ביותר כדי להגיע לאלוהות, לחלק הגבוה שלנו. והיות שקוטביות קיימת כל הזמן, נוצר קשר של סימפטיה וחיבור עם העיקרון המשלים, כי הזכרי תמיד נמשך לנקבי והנקבי תמיד נמשך לזכרי.
כל אדם הנושא בתוכו את העיקרון השני וכך, רק דרך אותו עיקרון שני, הוא ימצא את אלוהים. זו הסיבה שהאישה תמצא את האלוהות דרך הגבר, כי הגבר מייצג את העיקרון השני, והוא זה שמחבר אותה לאב השמיימי. והגבר ימצא את האלוהות דרך העיקרון הנקבי, תהה זו אישה, או הטבע (שהוא עיקרון נקבי), או האם האלוהית. אולם ללא אותו עיקרון נקבי אין כלום, שום דחף, שום השראה, שום עבודה, כלום. וללא נוכחות העיקרון הזכרי, העיקרון הנקבי נותר נטול צורה, נטול תנועה ועקר. אם תתבוננו באופן שבו הטבע מתארגן, תוכלו לראות איך השמש, שהיא העיקרון הזכרי, מקרינה אור וחום וכך היא ממלאת את כולם בחיוּת. גם בחיינו הפנימיים עלינו להיות מוזנים, נמרצים וחיוניים הודות לעיקרון האלוהי של השמש. התהליך קל יותר אצל נשים בגלל שהן ממילא ניחנו בכושר הכלה וקליטה, אבל הגברים שהם חיוביים ובעלי כושר פליטה, חייבים לשנות את הקוטביות שלהם כדי להפוך גם הם למכילים וקולטים.
נשוב כעת אל שלוש הדרגות של האהבה שציינתי קודם לכן. אם נחשוב על כך ניווכח מייד שבני אדם אינם יודעים לאהוב זה את זה, הם אפילו הורסים את עצמם. האם זוהי אהבה עצמית לאכול ולשתות מכל הבא ליד, לעשן או לעשות שטויות? וכשאדם מתפרץ מתוך כעס או שנאה, למשל, האם זה עושה לו טוב? לא, זוהי הרעלה עצמית. ייתכן שתגידו: "אבל אני רוצה להרעיל את זה או את ההוא". בסדר, אבל הרעל הזה חייב לעבור דרככם לפני שייפלט החוצה כדי להרעיל את האחר. כלומר אתם תורעלו לפני שהוא יורעל. אוי, כמה בורות, כמה חוסר הבנה! אנחנו אוהבים את עצמנו באופן מוטעה ועלינו ללמוד לאהוב את עצמנו בצורה נכונה.
נניח שאתם מתנגדים להכניס לתוככם כל מה שמזוהם, אז אכן, זוהי אהבה עצמית, כי באמצעות הטוהר שלכם אתם מכינים את התנאים הנפלאים ביותר שיאפשרו למלאכים לבוא ולשכון בתוככם. כשאתם מקפידים שלא להרע באמצעות המחשבות, הרגשות והמילים שלכם, אתם מכינים בתוככם את התנאים שיאפשרו לאל לשהות בתוככם. אהבה עצמית זו היא דבר אלוהי, וזוהי הדרך הנכונה לאהוב את עצמנו. אלה שאינם יודעים לאהוב את עצמם, אינם אוהבים את האלוהות וגם אינם אוהבים אחרים. אהבת האל מתחילה באהבה עצמית, כי האהבה צריכה לעבור תחילה דרך עצמנו כדי להתחבר לאני העליון. אם אתם רוצים לשמר את עצמכם בטוהר ובאור כדי להעניק הנאה לעצמכם — לחלק הנעלה שלכם, זה ששומר עליכם — עליכם לאהוב את עצמכם תוך שמירה על הכול בשלמות בתוככם.
טבעי שאדם יאהב את עצמו, הטבע הוא שהעניק לילדיו את האהבה העצמית. אלא שהאדם חייב ללמוד כיצד לאהוב את עצמו, תוך דאגה לסדר והרמוניה ותוך מודעות לכבוד שמגיע לאלוהות שבו. רובנו מתייחסים לאהבה כאל סיפוק התשוקות שלנו, כחיפוש אחר העונג, בעוד שלמעשה יש להתייחס לאהבה כאל הקרבה, תבונה, טוהר, ענווה וויתור. הבנה נכונה של האהבה היא הבסיס לאושר ולפריחה שלנו, אבל האהבה כפי שבני אדם חווים אותה הופכת לסוגיה בלתי פתורה ביניהם. כשגבר אוהב אישה, למשל, במקום להבין שהוא חווה משהו אלוהי ולנצל זאת למימוש הישגים גדולים, הוא מייד מחפש פורקן לתשוקה שלו, מה שמוביל לנזק ולהרס רב. מדוע הוא מתקשה להמתין וליהנות מהמשיכה הזו ומהאהבה הזו? אם אתם אוהבים מישהו, אל תפגינו זאת, אל תאמרו את זה, רק ברכו את האל על כך שאותה אהבה ניתנה לכם. כן, כי זוהי הזדמנות מיוחדת במינה שהוענקה לכם כדי להתעלות, לאזור אומץ, מעוף והשראה ולהביא ניצחונות! אל תהרסו את ההזדמנות הזו בשל דחף מיידי לרצות ולנשק את אותה אישה או לשכב איתה, כי אחר כך כמובן מתחילות הבעיות והמחלוקות: "אמרת ככה... עשית ככה..." ואין עוד זכר לאושר, לשמחה ולהשראה.
לאהוב זוהי ברכה וזו הסיבה שעליכם להגן על אהבתכם ולשמר אותה למשך כמה שיותר זמן, כי ביום שבו תרצו לממש אותה תפתחו דף חדש המכיל טלטלות ואסונות. האהבה היא אלוהים בעצמו, היא מעניקה לכם הכול: חיים, אושר, השראה, שפע... לשם מה למהר ולהרוס אותה, בשל מה להתנער ממנה, במקום לחוות חיי נצח אלוהיים? ניתן לחוות אהבה יום וליל בתנאי שמקיימים יחסי חליפין עם הבריות ועם האזורים הנפלאים ביותר, במקום להרוס אותה במלל ובבוטות שאינה מותירה בכם אלא ערימות של אפר. לכן, עליכם לאהוב את עצמכם, את החלק האלוהי שבכם, ולעשות הכול למען אותו חלק. אדם לא אמור להרגיש כל קושי כשמדובר בלכבוש את אהובתו, ולחבק אותה על רקע זמירות הטבע כולו...
כל ההצלחה והאושר שלנו תלויים במרכז הזה שהוא אלוהים. תראו, יש בידי עט שעליו חרטתי סמל המכיל בתוכו את כל מדע החניכה 12: מעגל עם נקודה במרכז. מהי המשמעות של הסמל הזה? בטח ראיתם פעם כיתה של תלמידים: כשהמורה איננו, הילדים מתפרעים, משחקים, צועקים או מתקוטטים... זה טבעי, המורה איננו וקדימה, אפשר להשתעשע. אבל, הנה, המורה מגיע: מייד כל הילדים יודעים בדיוק לאן לחזור וכולם שבים למקומותיהם. ועוד דוגמה, הנה לנו צבא: המפקד איננו, החיילים מתרוצצים לכל עבר, תוהו ובוהו, הם ייסוגו בקרב ויספגו תבוסה. אבל אז מגיע המפקד: כולם ניצבים שם כדי למלא אחר הפקודות והניצחון בדרך!
יש לי עוד הרבה דוגמאות, אבל העיקר שתבינו שאותם החוקים טמונים גם בתוכנו. האל הוא הראש, המפקד והמרכז, וכשהוא איננו אתם יודעים מה אומרים... כשהחתול ישן, העכברים רוקדים... ואוכלים את כל הגבינה. לכן, כשמישהו אומר: "אני לא זקוק לאלוהים, אני יכול להסתדר בלעדיו", אני יכול לענות לו, שנכון, הוא יכול להסתדר לבד, אבל בתוך תוכו העכברים והחולדות ירקדו כי הראש איננו. הראש, כמו האל, משליט סדר בתאים שלנו. כשהוא נוכח, כל התאים עובדים בהרמוניה והחיים זורמים. כשהראש איננו, האדם מסתדר עדיין, הוא עוסק במוטל עליו, אבל בתוכו יש בלגן שמוביל להתפוררות. בני אדם לא הבינו עדיין למה חיוני כל כך להכניס לתוכנו את האל כמרכז, ואני אומר לכם: אם אתם רוצים סדר והרמוניה בתוככם, עליכם למצוא את הראש, את המרכז של המעגל, כי הנקודה המרכזית הזו מסדירה הכול. אין אמת גדולה מזו.
עלינו לאהוב את אלוהים למעננו ולא למענו: הוא אינו זקוק לנו, שהרי הוא כל כך עשיר! אולי צפיתם בסרט "האל זקוק לאנשים" ("Dieu a besoin des hommes" שיצא בשנת 1950 בבימויו של ז'אן דלאנואה), טוב, כמובן יש בזה משהו, אבל, אלוהים יכול בהחלט להסתדר בלעדיהם. מה נוכל לתרום לו...? את היהירות שלנו? את הגאווה שלנו? את הרשע? הרדידות...? למען האמת אנחנו אלה שזקוקים לו. יש הטוענים שהתנערות מהאל משמעה תבונה גדולה יותר וקידמה גדולה יותר, כך נדמה להם... אולי, אז מדוע אנשים חכמים כל כך ומתקדמים כל כך נוטים לסבול מחוסר סיפוק, חולי ובלבול? הסיבה היא שהם גירשו את הראש. אם אתם לומדים קבלה, אפשר לראות שהכול מתבסס על לימוד הראש המבורך והמקודש העטור שיער לבן כשלג, העטור זקן, עם האוזניים וכן הלאה. כל הקבלה תחילתה בראשו המקודש של אלוהים, וכעת עלינו להאמין לאותם טיפוסים אומללים שממליצים לחסל את הראש הזה...!
חשוב להבין אחת ולתמיד: אני מדבר איתכם על אמת שחוויתי. זו לא תיאוריה מבחינתי. כל חיי מבוססים על הסמל הזה של העיגול עם נקודה במרכזו. כלומר, עלינו לחפש את המרכז שטמון בתוכנו. הוא נמצא שם, במקום כלשהו, אבל הוא אינו במרכז וזו הסיבה שעלינו למצוא אותו ולמקם אותו במרכז. לכל יצור חי יש מרכז כזה, גם אם הוא צף לו מסביב כאילו היה חסר חשיבות, כך שאנו מייחסים חשיבות ראשונה במעלה לעבודה שלנו, לחברים, לקשרים רומנטיים, למכונית... עליכם למצוא את האל ולמקם אותו במרכז החיים שלכם, כי באותו הרגע הכול ישתפר בתוככם: הבריאות, ההבנה, הכול. וגם הסביבה שלכם תתחיל לאהוב אתכם, כי היא תחוש שיש בתוככם מרכז חיוני שהוא כמו מעיין שופע. אם אינכם כמו מעיין, אם דבר אינו זורם מתוככם, איך תרצו שיאהבו אתכם? אנשים לא אוהבים בתי קברות, בורות ותהומות, אנשים אוהבים את מה שחי.
כעת, עלינו לצעוד באמונה מופלאה לאורך אותה דרך מוארת, היכן שתמצאו את תמצית מדע החניכה ואת כל ספרי הקודש. השנים יחלפו ואירועי החיים יצליחו להוכיח לכם את האמת הטמונה בדבריי, כי אי אפשר לאהוב את אלוהים אם איננו יודעים לאהוב את עצמנו. כדי להתקדם לעבר האל האהבה חייבת לעבור דרך החלק הנעלה שלנו. כן, זהו מסלול ארוך. כשאתם רוצים להעביר מסר למרחקים אתם משתמשים במכשיר קשר כדי להעביר את המסר שלכם. אינכם יכולים לצעוק כך סתם באוויר כדי שישמעו אתכם במרחק של מאות או אלפי קילומטרים... יש צורך במכשירי קשר. גם אנחנו ניחנו במכשירי קשר פנימיים: האני העליון, הנשמה האוניברסלית הטמונה בתוכנו. אצל נשים מדובר בעיקרון הזכרי, ואצל הגברים מדובר בעיקרון הנקבי. כל עוד המסר אינו מועבר לקוטב השני הוא לא יוכל להתקבל. כאשר המיסטיקנים והמקודשים מתפללים הם מצליחים לשקוע כל כך עמוק בתפילה עד שהם מפסיקים להיות עצמם. זוהי רוחם ונשמתם שמתפללת ומעבירה את המסר, והתפילה שלהם מתקבלת בשמיים. כל עוד התפילה שלכם אינה חזקה מספיק כדי להגיע לקוטב השני של הווייתכם ורוחכם היא לא תתממש. ואין זה משנה אם תקראו לקוטב הנגדי הזה אלוהים, רוח, נשמה או אהובתכם.
במדע החניכה נאמר שלא ניתן למצוא בחוץ משהו שלא נמצא בפנים. כי גם אם תמצאו בחוץ דבר־מה שלא מצאתם קודם לכן בפנים, אתם תחלפו לידו מבלי להבחין בו. ככל שתגלו את היופי הפנימי כך תוכלו להיחשף גם ליופי החיצוני, במובן הפיזי. אתם עשויים לחשוב שלא ראיתם אותו קודם כי הוא לא היה שם... הוא דווקא כן היה שם, אבל לא הבחנתם בו כי משהו בתוככם עדיין לא התפתח. אבל עכשיו שראיתם אותו בתוככם, אתם רואים אותו גם בחוץ כי העולם החיצון אינו אלא השתקפות של העולם הפנימי. אל תחפשו דבר בחוץ אם לא התאמצתם למצוא אותו תחילה בתוככם.
וכשתמצאו בתוככם את האני העליון, את הנשמה התאומה, בזמן מדיטציה ובהתבוננות שלכם, הרי שאז תמצאו אותם בכל מקום בעולם, דרך הפנים, האגמים, ההרים, הצמחים והציפורים, ואתם תשמעו את קולם. זוהי אמת חיונית עבור כל האוהבים, אחרת הקשר שלהם והנישואים שלהם יהפכו לאסון. אם הגבר מצא בתוכו את העיקרון הנקבי, והאישה את העיקרון הזכרי ורצונם לשרת אותו ולעבוד למענו, שיאהבו זה את זו, שיינשאו ואהבתם תהיה מקור לברכה! זו הסיבה שהסברתי לכם שהאישה חייבת לראות את האב השמיימי דרך אהובה, כיוון שהוא נציג האל עלי אדמות. ועל הגבר לראות דרך אהובתו את האם האלוהית, לאהוב אותה, להתבונן בה באהבה ולשרת אותה. כך, כל האוצרות ייפתחו בפניהם והם יחוו ביום ובלילה התלהבות, אקסטזה ויופי. אחרת הם יתאכזבו, הם יסבלו ויתחילו לדבר בתיעוב על הגברים והנשים פשוט כי מה שהם חוו יחד לא היו מפגש עם הנשמה והרוח שלהם, אלא מפגש עם סמרטוטים... זה מה שקורה לחסרי הידע: הם ברחו מבית הספר לחניכה, הם לא רצו לדעת כלום ועכשיו הם שוברים את הראש. האדם מעניש את עצמו כאשר הוא נמלט מהאור שהיה אמור לפקוח את עיניו ולהאיר לו את הדרך.
כל כתבי הקודש מקבלים משמעות אמיתית עבורכם הערב... למה להמשיך להסס? התקדמו עכשיו מבלי שדבר יעצור בעדכם, ושאלוהים יהיה תמיד עימכם!
