“עם סיום מלה"ע השנייה, עמדו בפני בעלות הברית משימות חדשות. ללא אדולף היטלר שאלות רבות באשר לרייך השלישי נותרו ללא מענה. לפני תום המלחמה, כשהיה ברור שהגרמנים עומדים לפני תבוסה, החלו בעלות הברית בהכנת מה שמאוחר יותר יכונה 'משפטי נירנברג'. בנירנברג תבעו בעלות הברית את הדרג הבכיר של הרייך השלישי בעוון פשעי מלחמה. הספר, המחולק לשני חלקים, מנתח את השלבים שסללו את הדרך למשפט בנוסף לחלק מהחקירות עצמן. ספרו של אוברי מטיל אור על הקושי במשימת תביעת פושעי המלחמה ומאיר את מאבק החוקרים בהשגת תשובות אמינות מהנאשמים.
החלק הראשון של הספר עוסק בעקר בקשיים בהם עמדו בעלות הברית לפני המשפט. ההחלטה את מי להאשים בפשעי מלחמה היתה המכשול הראשון איתו היה על בעלות הברית להתמודד. הבריטים, ובראשם צ'רצ'יל, תמכו בהוצאה מיידית להורג של בכירים נאצים- בלי צורך במשפט. הסובייטים שחקו את התפקיד המרכזי בשכנוע הבריטים וצ'רצ'יל בכך שמשפט יתאים יותר- 'תבוסה גרמנית היתה הזדמנות למשפט ראווה בקנה מידה כביר' (עמ' 8). באוגוסט 1945, למרות חילוקי הדעות, הושג הסכם על פיו יוקם בית דין צבאי בינ"ל ובו לכל מעצמה (בריטניה, ברה"מ, ארה"ב וצרפת) יהיה שופט אחד ויועץ אחד שימונו למשפט. הקושי הבא היה להחליט את מי להגדיר כפושע מלחמה. שיוך פשעים ספציפיים לאנשים מסויימים היה עניין קשה משציפו לו בעלות הברית. במקור, הכילה רשימת הפושעים איטלקים, אך ככל שחלף הזמן הבלעדיות היתה של הגרמנים. מאחר ואיטליה היתה כבושה כבר מ-1944 ע"י בעלות הברית, הן לא היו מעוניינות בסיבוכים פוליטיים כתוצאה מהעמדה לדין של עובדי מדינה איטלקים. בעלות הברית מצאו פתרון גם לבעיית האשמה הקולקטיבית בכך שהעמידו לדין אנשים ששמשו נציגים של גופים. כך הופללו קבוצות כמו האס.אס והגסטאפו כגוף אחיד, בזמן שלמעשה הועמדו לדין נציגים יחידים של הגוף.
בנות הברית נצבו בפני אין ספור בעיות טכניות נוספות, כמו הצורך בתרגום שסרבל ראיונות שארכו שעתיים- במיוחד כשהצטרפו הסובייטים והיה צורך בתרגום כפול.

חלקו השני של הספר מורכב, בעקרו, מתמלילי החקירות. להלן הפרקים המרכיבים חלק זה ובראשם כותרותיהם כפי שהן מובאות בספר-

--היבטים על הפיהרר--
התמלילים מאירים היבטים שונים בדיקטטורה של היטלר. הראשון, והארוך ביותר, מסופק בידי אלברט שפר שמסר שלשה דו"חות חקירה מפורטים ביותר במהלך יולי ואוגוסט 1945- אחד על האישיות של היטלר, השני על 'פוליטיקאים ופוליטיקה בגרמניה הנאצית' ושלישי על 'מדיניות חוץ נאצית ומנהיגות צבאית'. הראשון מובא בספר בכללותו והשלישי מובא בחלק אחר של הספר. הדו"חות נכתבו בפורמט של שאלונים והם מבוססים על רשימת שאילתות שנמסרו לשפר ע"י החוקר ולאחר מכן תורגמו. הדו"ח של שפר הוא הערכה מלאה של דרך העבודה של הדיקטטורה הפרסונלית והשלכותיה, והוא מצייר דיוקן ראוי לציון של האישיות היטלר בזמן שנאבק בהתפוררות האימפריה שלו- ולאחר מכן התבוסה הוודאית. המסמכים האחרים מטילים אור נוסף על היטלר כדיקטטור. הדו"ח על הנשים בסביבתו של היטלר נכתב ע"י אחד ממקורביו האינטימיים, ד"ר קרל ברנדט, שהיה מעורב עמוקות במבצע האותנזיה (רצח המוגבלים נפשית ופיזית) בשנים 1933-1941. הדו"ח מדגים כיצד ניצל היטלר את רווקותו כנשק פוליטי כדי לחזק את העמדה שהוא נשוי אך ורק לגורלה של גרמניה, ובו זמנית טיפח את האשליה בקרב מיליוני נשות העם הגרמני שיום אחד אולי יהיה שלהן. התעתיק השלישי חושף את פרקטיקת הענקת התשורות והאדמות הפסאודו-פאודלית לעובדי האדמינסטרציה והגנרלים. הסכומים המעורבים היו גבוהים ביותר (בונוסים של מיליון מארק בכלכלה בה עובדים מקצועיים יכלו לצפות לרווח ממוצע 3000 מארק בשנה). רבים מהנכסים הוחרמו מבעליהם הלא-גרמנים או מיהודים כחלק מגרמניזציה שיטתית של השטחים הכבושים במזרח. התעתיק האחרון מספק הערכה כנה של המנהיגות הצבאית של היטלר מפיו של גנרל-אוברסט אלפרד יודל, ראש אגף המבצעים שלו. יודל היה ביקורתי כלפי התערבותו, הלא יציבה לעתים, של היטלר, בתכנונים צבאיים, אך את מסקנתו הסופית שבאופן כללי 'הוא היה מנהיג צבאי דגול' אין לפטור כחנפנות גרידא. יודל, החייל המקצועי הממולח, התרשם מההיבטים המרובים של המנהיגות הצבאית של היטלר. כמו כמעט כל המנהיגים הצבאיים שהתבקשו להעריך את הסיבות לתבוסה הגרמנית, הצביע יודל על הכשלון של חיל האוויר הגרמני כהסבר עיקרי, השקפה עמה הסכים היטלר.

--'הפושע הנוראי ביותר בעולם': גרינג ברייך השלישי--
התובעים מבעלות הברית החשיבו את הרמן גרינג לאסיר החשוב ביותר בידיהם לאחר התאבדותם של היטלר, גבלס והימלר. כשהתביעה הבריטית פגשה ברוברט ה. ג'קסון, התובע הראשי, ב-29 למאי, הם הסכימו ש'המטרה הראשונה' היא העמדה לדין של גרינג בספטמבר 1945 לכל המאוחר; כחודש לאחר מכן עדיין העדיף היועמ"ש הבריטי תהליך מזורז של משפט יחיד נגד גרינג. בסופו של דבר הגיעו להחלטה באמצע יוני, לפיה ימשיכו בהליכים נגד מספר פושעי מלחמה בכירים בו זמנית, אך גרינג תמיד נתפס דמות מפתח בעיני בעלות הברית. הוא נחקר באופן סדיר בטווח נרחב של נושאים. בנירנברג הוא נחקר במשך 24 ימים בין 27 באוגוסט ל-20 באוקטובר. בין כל הנאשמים לא היה אף לא אחד שהיה מעורב בשדות כה רבים של פשע פוטנציאלי. שלש החקירות המובאות בספר משקפות את הצדדים הרבים של תפקידו של גרינג ברייך השלישי. הראשון בוחן אותו כאספן אמנות, ידען, אנין ובוזז. השני מציג את גרינג בתפקיד מפקד בכיר בזמן מלחמה וכקצין בעל הדרגה הגבוהה ביותר בוורמאכט. הערותיו של גרינג בנוגע לבעיות אתן התמודד חיל האוויר הגרמני חושפות רמה מתוחכמת של מודעות, מצידו, לליקויים שבסופו של דבר הטילו מום על עוצמת כח האוויר הגרמני. תפיסתו את הפרטים הטכניים והטקטיים הפריכה את המוניטין שלו כמפקד עצל ונרפה. גרינג החשיב את העדר מטוס קרב ארוך טווח גרמני שיהווה תחרות למוסטנג, ספיטפייר ומטוסי קרב ארוכי טווח אחרים שהיו בידי בעלות הברית כמחסור המשמעותי ביותר. הוא היה נכון למסור מידע ואף מבדר בענייני מדיניות חוץ. המסמך השלישי חוקר את חלקו של גרינג בסיפוח אוסטריה במרץ 1938, כשנסה לתווך בטלפון הסכם עם הקאנצלר הערוך לקרב, קורט שושינג, ולגרום לממשלה האוסטרית להזמין את הכוחות הגרמניים שיעזרו בהשלטת 'סדר'. הצלחת מאמציו סללה את הדרך לאנשלוס, או 'הצטרפות' אוסטריה לשכנתה העוצמתית. ב-10 באפריל אורגן משאל-עם ובו 99.08% הסכימו לאיחוד עם גרמניה. התנאים בהם בוצעו הצבעות אלה נחשפו בחקירת אחיו של גרינג, אלברט, שחי אז באוסטריה. אלברט לא חלק דעות פוליטיות עם אחיו וניצל מציפורני הגסטאפו, במספר הזדמנויות שונות, הודות להתערבות אחיו רב ההשפעה. תאור ההצבעה מסופח לחקירת אחיו.

--מנהלת המלחמה--
האשמה בגין הכרזת מלחמה אגרסיבית היתה מרכזית בנירנברג, והיא התוותה דרך לפשעים אחרים בכתב האישום. רב הנחקרים בנושאי ההערכות למלחמה וניהולה הדגימו רצון להסביר את מה שתפסו כמניעים להחלטות המרכזיות של המלחמה- התקפת פולין ב-1939, המלחמה עם ברה"מ שנתיים לאחר מכן, הכרזת המלחמה על ארה"ב ועוד. האסירים שנשאלו במיוחד על המלחמה ומדיניות החוץ הפגינו בעדותם עקביות ראויה לציון. הם טענו, ללא יוצא מן הכלל, שהיטלר לא ציפה ששני הכוחות המערביים- בריטניה וצרפת- יכריזו מלחמה בספטמבר 1939. פריץ וידמן, שלישו של היטלר עד 1939, ספר לחוקר ג'ורג' מרטין שהוא היה 'משוכנע שהיטלר לא היה פותח במלחמה נגד פולין ב-1939 אילו ידע אז שמשמעות המהלך תהיה כניסת אנגליה למלחמה.' לטענת וידמן היה זה החשש מבריטניה שמנע מהיטלר הכרזת מלחמה על צ'כוסלובקיה בספטמבר 1938. לאחר פגישה עם היטלר באוקטובר 1938 סיפר גרינג לוידמן שכעת ידע מדוע נסוג היטלר מהמלחמה וקבל את פשרת מינכן: 'אתה מבין, גרינג, עד לדקה האחרונה חשבתי שהצי הבריטי יירה.'
החקירה אישרה גם את הנטייה המזרחית במדיניות החוץ, להשקפתו של היטלר. 'עובדה היא,' סיפר גרינג לחוקר הראשי ג'ורג' אמן, 'שהוא (היטלר) תמיד טען שבסופו של דבר פוליטיקה גרמנית תוביל להתפשטות לכיוון המזרח.' עם זאת, כמעט כל העדויות שנאספו טרום המשפט מצביעות על כך שכשהגיע העימות עם ברה"מ ב-1941, התכניות למבצע ברברוסה נבעו כתגובה לשינוי נסיבות דיפלומטיות וצבאיות: האיום הברור שהציבו הכוחות הסובייטים לאורך החזית הסובייטית המערבית; התפשטות טריטוריאלית סובייטית לתוך מדינות הבלקן ולמחוזות הרומניים בוקובינה ובסרביה בקיץ 1940; ובעקר, המשא ומתן בנובמבר 1940 עם שר החוץ הסובייטי, מולוטוב, שחשף את השאיפה הסובייטית להפוך לשחקן מרכזי בבלקן ובים התיכון המזרחי. למרות מאמצי החוקרים הסובייטים לחשוף את התכנית ארוכת הטווח לכיבוש במזרח, המשבר הקצר ביחסים הסובייטים-גרמניים היה מה שזכרו הפוליטיקאים והחיילים. לנסיבות אלה חלק עקרי בהסברים ההיסטוריים העכשוויים להחלטה לצאת למבצע ברברוסה ב-1941.
היבטים אלה מתגלים בבירור במסמכים 8-10. חקירתו הראשונה של שר החוץ יואכים פון ריבנטרופ בוצעה מוקדם כשנשבה, טרם הנסיגה במצבו הנפשי. בחקירה זו הוא סיפק הסברים להחלטות העיקריות של המלחמה, בכללם דין וחשבון היסטורי ומתקבל על הדעת על ההגיון שעמד מאחורי הכרזת המלחמה הגרמנית על ארה"ב. המסמך השני מספק את הדו"ח של אלברט שפר, בו הוא מוסר את התרשמותו ממדיניות החוץ הגרמנית וניהול המלחמה. גם כאן הוא מתאר כיצד פטר היטלר החיילים האמריקאים כ'לוחמים עלובים' שאינם מסוגלים לאיום רציני באירופה. לחקירה השלישית הערך ההיסטורי הגבוה ביותר. פלדמרשל וילהלם קייטל, ראש הפיקוד העליון של הוורמאכט (OKW), היה במרכז מאמץ המלחמה הגרמני לאורך כל תקופת המלחמה. הוא לא נחקר רבות והמסמך המובא בספר, למעשה דין וחשבון של המלחמה כולה, לא זכה לתשומת מרובה (לתפיסתו של אוברי) מאז שהופק. ובכל זאת, קייטל, שנחשב בעיני בני זמנו 'יס-מן', היה דמות מפתח בין היטלר לוורמאכט. פקודות שירדו מהOKW ובכללן 'הפקודות הפליליות' (1941) נחתמו בידי קייטל. בחקירתו הוא אישר את רצינותו של היטלר בעניין הפלישה לבריטניה ב-1940; הוא החזיק בתפיסה שהיטלר החליט על המלחמה נגד ברה"מ רק בנובמבר 1940, לאחר שמאמצים דיפלומטיים לצרף את ברה"מ להסכם הציר המשולש בין גרמניה, איטליה ויפן (נחתם בספטמבר 1940) כשלו. קייטל האמין שתכנון המלחמה של היטלר לא הצטיין בקוהרנטיות ('העניינים התפתחו מפרק לפרק...'); הוא גם חשב שהבוס שלו 'הגזים באופן פנטסטי כדי להרשים את המטה שלו'. הוא נזכר בעקרון עליו פעם התוודה באזניו היטלר: 'קייטל, יש לדרוש את הבלתי-אפשרי, כיוון שאז אפשר אולי יהיה להשיג את האפשר.'

--רצח עם--
בעלות הברית היו צריכות לשחזר בקיץ ואביב 1945 את מימדי הג'נוסייד של העם היהודי ושיטת המחנות ומנגנון הבטחון שאפשרו אותם, בעקר מעדויות שבעל פה ופחות מראיות מתועדות, כיוון שחלק גדול מהארכיב המרכזי בנושא רצח העם נהרס במתכוון. רבים מהנחקרים בנירנברג סרבו לקבל את העובדה שרצח עם בכלל ארע. שר הפנים וילהלם פריק הגיב למידע שמסר לו החוקר בדבר האפשרות שתשעה מיליון נרצחו במחנות בטענה שהמספר 'גבוה בשני אפסים', כלומר רק 90.000. פריק ממשיך: 'אפילו מספר זה גבוה להחריד וככל הנראה בלתי סביר.' בידי התביעה לא היה מידע אמין ומפורט על הג'נוסייד מפיהם של פושעי המלחמה הראשיים, שלא רק הביעו בורות בעניין אלא גם ספקנות. בנירנברג היו עדים ובזכרונם הפרטים הדרושים. ורנר קירכרט, רופא אס.אס שנחקר בנובמבר 1945, גילה על דבר קיום מדיניות ההשמדה במהלך המלחמה 'במהלך שיחה עם עמיתי'. קירכרט זכר שב-1943 רופא ממטהאוזן, שבעת ביקור בברלין בקש העברה מהמחנה ממניעים פסיכיאטריים, ספר לו על 'ההשמדה האנושית', סלקציה של היהודים לעבודה או לחיסול ועל שריפת גופותיהם של אלו שנבחרו למוות. קירכרט גם נזכר כי דבר באופן חופשי על מי שפיקד על ההשמדה. הוא חשב שהימלר היה אחראי, אך 'רווחה הדעה בין עמיתי שגם היטלר ידע על התכנית'. קירכרט לא סרב לאשר את קיום הג'נוסייד אך ידע פרטים מעטים מדי על מרכזי ההרג או מימדי הגירוש. העד המרכזי טרום המשפט היה דיטר ויסליצני, שתיים מחקירותיו מובאות בספר. ויסליצני, סגנו של אייכמן האחראי לענייני יהודים בסלובקיה ולאחר מכן ביוון, תאר את תכנית רצח העם בכללותה, למרות שלא היה עד לטבח עצמו במחנות. הראיות באו מעדותם של גורמים רשמיים בדרגות נמוכות ושומרים במחנות, או אסירים לשעבר. שניים מדו"חות אלה מובאים לאחר חקירות ויסליצני. בעלות הברית יכלו ללמוד הרבה יותר מהראיות הפליליות שנאספו ע"י צוות התביעה הפולני בקרקוב, אך הן לא נשלחו לנירנברג. התרומה הסובייטית לתיק היתה מועטה, כיוון שהקו הרשמי במוסקבה הכחיש את העובדה שהג'נוסייד היהודי, בנבדל מהקטל הכללי, היה מדיניות גרמנית.
מסמכים וחקירות ספקו לבעלות הברית די והותר חומר שהצדיק את הכללת רצח העם היהודי בכתב האישום שהופק באוקטובר 1945. בהעדרם של אדולף אייכמן, פקיד הגסטאפו הרשמי האחראי להובלת היהודים למחנות, או היינריך מילר, ראש הגסטאפו, עדיין היתה אי ודאות בנוגע להיקף וטבע רצח העם. דין וחשבון של המכניזם הנוראי של הרצח ההמוני הגיע עם מעצרו של הקומנדנט לשעבר של אושוויץ, רודולף הס, במרץ 1946. שתיים מחקירותיו משלימות את מבחר המסמכים המובאים בספר. השניה מתעדת את העימות הביזארי בין אחד ממפקדי חוליות השומרים באושוויץ, אוטו מול, להס עצמו. החוקרים הסכימו לאפשר תשאול של מול באותו חדר עם הס כדי לקבוע חד משמעית למה היה אחראי מול, או למה לא היה אחראי, במחנה. במהלך הדיון לא רק שאחריותו של מול אוששה אלא אף הורחבה. מול והס שניהם הוצאו להורג. מול נשפט ע"י בית-דין צבאי אמריקאי במאי 1946 בדכאו ונשפט למוות. הס נשפט בוורשה והוצא להורג באושוויץ במרץ 1947.

--תיק הס--
רודולף הס (אין הכוונה היא לקומנדנט אושוויץ שהוזכר קודם לכן) היה התמהוני בנירנברג. היו לו נטיות פסיכוטית חזקות. הוא סבל מאמנזיה פסיכוגנית ולא יכל להיחקר באופן יעיל. החקירה השיטתית היחידה שעבר התבצעה בבריטניה מוקדם בקיץ 1941, לאחר שטס לסקוטלנד. ראיונות אלה מצביעים על כך שהס היה קורבן לתעתוע עמוק בנוגע לטבע הפוליטיקה והחברה הבריטית. הוא צפה לקבלת פנים רשמית ולהזדמנות לדון בנושא השלום; במקום זאת הוא טופל קודם כל כפושע, ולאחר העברתו לאתר מאובטח בווילס- כחולה נפש. בנירנברג לא הצליח לזהות את הקולגות לשעבר והם הטילו ספק בשפיותו. כשהתבקש אלברט שפר לתאר את שחקני הרייך השלישי המרכזיים הוא מסר תאור כן של הס. שפר הודה שחבב במידת מה את הס כיוון שהיה כן. אף על פי כן הס היה דמות חלשה, רגישה, הססנית, אינו מסוגל 'לשמור את רגליו על הקרקע'. שפר חשב שהגורם לטיסה של הס הוא החשש מכך שרק ברית-המועצות תרוויח ממלחמה בין בריטניה וגרמניה: 'הס היה מודאג מהסיכוי שאירופה המערבית תדמם עצמה לריק במלחמה הרסנית, שתאפשר לרוסיה, לאחר מכן, להמם בקלות לא רק את גרמניה אלא את אירופה כולה...' הס עצמו לא היה מסוגל לתקשר את המוזכר לעיל לשוביו מבעלות הברית. הוא נחקר מספר פעמים בנוכחות אחרים, בעזרתם חשב החוקר אמן יתעורר זכרונו של הס. העימות עם גרינג והמפגש עם שתיים ממזכירותיו המובאים בספר מספקים רגע תיאטרלי נדיר בשגרת החקירות. לאחר החקירות מובאות הערכות של מומחים פסיכיאטריים שהוצמדו לתיק הס כדי לסקור את מצבו המנטלי. הערכות המומחים עומדות בקנה אחד עם כל הדו"חות שהופקו טרם המשפט. ועדת המומחים שמונתה ע"י הטריבונל קבעה שהס נהנה מ'הגזמה מודעת של אובדן הזכרון שלו'. קולונל ברטון אנדרוז, ששמר על הס במהלך המשפט, חשב שהס היה מתחזה ואמר לו כך ללא הרף. בסופו של דבר הוא נשפט מבלי להתחשב במצבו הנפשי האמיתי.

--תיק פון פאפן: התנגדות והענות--
תמלילי חקירות פרנץ פון פאפן, קאנצלר גרמניה מיוני לדצמבר 1932, היו בין הארוכות שנוהלו בנירנברג. זאת ניתן להסביר בעקר בשל נכונותו של פון פאפן לדבר אנגלית, עובדה שהכפילה, בקרוב, את הזמן שעמד לרשות החוקרים בראיון שבדר"כ ארך שעתיים. יש לציין גם את העניין שהביע השופט תומס דוד (Dodd) בתיקו של פון פאפן. הוא לא החשיב את פון פאפן כפי שהחשיב את שאר הנאשמים. דוד לא הצליח להבין מדוע אנשים כמו פון פאפן, פקיד ציבור משכיל ומכובד, לא דחו את היטלר והמפלגה הנציונל-סוציאליסטית ללא פשרות. קודמו בתפקיד, היינריך ברינינג, גם הוא פוליטיקאי קתולי, עזב את גרמניה והתיישב בארה"ב. גנרל קורט שלייכר, קאנצלר מדצמבר 1932 ועד מינוי היטלר בינואר 1933, פרש מחיים ציבוריים ונרצח בידי אנשי אס.אס ב-30 ביוני 1934, 'ליל הסכינים הארוכות'. פון פאפן נשאר למרות התפכחותו ההולכת וגוברת. כשנתפס לראשונה באפריל 1945 סיפר, שלא לפרסום, לחוקריו על עוינותו להיטלר, אך לא רצה שהדבר יפורסם למקרה שיהפוך קורבן לנקמנות גרמנית. בנירנברג, ששה חודשים מאוחר יותר, ספר לדוד שכעת החשיב את היטלר ל'נוכל הגדול ביותר שפגשתי בחיי' ותיארך השקפה זו בפריצת המלחמה ב-1939. שתי המובאות מחקירת פון פאפן מצביעות על נסיונו של דוד להבין מדוע קודם תמך פון פאפן ברעיון של ממשלה בראשות היטלר ב-1933 ואז, כשהיה ברור מהי משמעות ממשלה שכזו באופן מעשי- מדוע המשיך לתמוך במשטר עד זמן קצר לפני תום המלחמה. ההסבר שסיפק פון פאפן מעמיד במרכז את עניין השותפות לדבר עברה של מעגל נרחב של שמרנים גרמניים, שלאט לאט השתחררו מאשליותיהם המוקדמות ביחס להיטלר, אך היו יותר מדי פטריוטים ויותר מדי זהירים מכדי להתרחק מהמערכה. כעת ידוע שפון פאפן, בתפקידו כשגריר בטורקיה במהלך המלחמה, העביר לממשלה הטורקית זהב שנשדד מקורבנות רצח העם. עבור אלו ששרתו תחת המשטר,אפילו ממניע אהבת המולדת לעומת אהבת הפיהרר, שותפות לפשע היה דבר ממנו קשה היה להמנע.

--אלברט שפר: וידויים אמיתיים?--
אלברט שפר נחקר יותר פעמים מכל אחד מפושעי המלחמה המרכזיים. תשומת הלב הזו שקפה לא רק את העניין שהיה לבעלות הברית בתחומי סמכותו כשר החימוש מ-1942 עד 1945, אלא את העובדה שהוא מסר תשובות מלאות ומועילות לרב השאילתות הטכניות שנשאל. מכל הנאשמים, מלבד שר הכלכלה לשעבר היילמאר שאכט, הוא היה האינטליגנט ביותר וידע לבטא את דבריו כהלכה. נוסף על כך, שפר הבהיר שהוא חלק באופן הבסיסי ביותר על החלטת היטלר להוציא לפועל את מדיניות האדמה החרוכה ב-1945 ורמז לא רק על מאמציו ה'בוגדניים' להכשיל הרס אלא גם על הפלירטוט הקצרצר שלו עם רעיון ההתנקשות בהיטלר. שלשת המסמכים בספר מציגים את שפר המומחה, המתנקש והבוגד. בנירנברג שתף פעולה באופן מועט יותר (בהשוואה לחקירות המוקדמות במחנה המעבר) כיוון שהבין שכעת עליו להגן על עצמו בפני האשמות להן לא ציפה. הוא קבל אחריות כללית של שרות משטר אכזר אך לא הודה בפשעים ספציפיים. שתי החקירות האחרונות מראות תחילה את מאמציו של שפר לגרום לאמריקנים להכיר בערך של מה שתרם מרצונו החופשי במובנים של עזרה טכנית ומידע, ואת סרובו, לנוכח חקירה סובייטית צולעת, לקבל אחריות על מה שאינו קשור באופן מיידי עם תפקידו כשר החימוש. למרות שגלה נכונות לקבל אחריות כללית, לעתים רחוקות התעמת עם ההשלכות המוסריות של המעשים האישיים בהם היה מעורב ישירות- טכניקה פסיכולוגית שהציג באופן ישיר כשנחקר באופן עדין יותר לאחר שנים ע"י העיתונאית גיטה סרני (Albert Speer: His Battle with Truth). באחת ההזדמנויות נשאל על העברת תעשיית הנשק למחנה הריכוז מאוטהאוזן ע"י החברה האוסטרית סטייר. 'לא הייתי מוכן למצב הזה,' השיב, לא מייסורי מצפון, אלא בגלל ש'לא היתה לי שליטה על כמות ייצור הנשק ועל המטרה לשמה התשמשו בו'. יכולתו של שפר להפשיט סוגיות לגרעין הטכני שלהן אפשרה לו להמנע מבעיות מפותלות כמו- האם זה נכון או לא להפיק כלי נשק מעבודתם של אסירי מחנות. בשלב זה של המלחמה צו ההגיון כיבה את צווי המוסר בהם, אולי, החזיקו בעבר הטכנוקרטים.

--רוברט ליי: דיוקן של מתאבד--
רוברט ליי היה אחד מהמתאבדים הרבים בקרב האליטה הנציונל-סוציאליסטית, תופעה הראויה לתשומת לב אקדמאית רבה יותר מזו לה זכתה עד כה. בושת המאסר הפכה אצלו לאובססיה והתנהגותו הציגה סימנים מובהקים של פסיכוזה עם העברתו לנירנברג באוגוסט. רשימות הכלא שלו מעידות על נפש העומדת על סף התמוטטות. בנוסף לצוואתו הפוליטית ולדיאלוג עם אשתו המתה, שניהם מובאים בספר, הוא כתב רשימות ומכתבים אחרים השמורים בין מסמכיו של התובע הראשי ג'קסון בוושינגטון. 'אמת וצדק מעולם לא יצרו אימפריה עולמית,' העיר באחת מרשימותיו. הוא בקש מפילגשו הטרייה, אסטונית בת 17 בשם מדליין וונדרר, לגדל את ילדיו בהתאם לכנסיה הקתולית, 'לקבלת התוצאות הטובות ביותר'. במכתבים ארוכים ביותר הוא שרבט 'קהילה - אחווה- עבודה - טבע - גזע - ידע - אמונה - השילוש הקדוש - אלוהים - דמוקרטיה...'.
אלו שהיו אחראים על ליי לא חבבו אותו. הפרופיל האישי שלו, שחובר במרכז החקירות של הארמיה ה-7 במאי 1945, מתאר את ליי באופן לא מחמיא כשתיין רודף שמלות. את ההאשמה הראשונה הכחיש בלהט ('אני פיכח מזה עשר שנים'); בקשר לשניה היה יותר גלוי לב ('הוא מודה שהעריך נשים,' אך 'היה זקוק להסחת דעת' לאחר מות אשתו). כשנשאלה מזכירתו האישית הילדגרד בירנינגהוף באשר לאמות המוסר של מעסיקה, מאוחר יותר בנירנברג, היא לא יצאה מגדרה כדי להגן עליהן. בתצהיר על 'חייו הפרטיים של ליי' שנשלח למחלקת החקירות בנירנברג היא אישרה כי נראה שליי התקיים, לעתים, בעולם פנטזיה טהור, הפגין מזג פראי ולא היה סובלני לדעות מנוגדות. היא הרחיבה בנושא האנטישמיות שלו שהיה, בדומה לזו של יוליוס שטרייכר, וולגרית, צורמנית ומאד פומבית. על נקודה אחת חלקה: לאחר מות אשתו אינגה, שהיתה ידועה בהתענגותה מאלכוהול וסמים, הפסיק לרדוף אחר נשים. הוא היה בעל ואב מסור. זמן קצר אחרי שמסרה את עדותה ליי התאבד. בירנינגהוף היתה מאלה שהורשו לראות את גופתו טרם קבורתה. הוא השאיר אחרו מכתב ארוך בו גינה את האשמתו, המוצג בספר.

--ציות לפקודות: שותפות לדבר עברה והכחשה--
המאפיין ההתנהגותי הטיפוסי של האסירים הבכירים בנירנברג היה העמדת פנים שהם לא היו אחראים לפשעים בהם הואשמו, או הפגנת בורות בכל הנוגע לפרטי הפשעים שבוצעו ע"י אחרים. הנס פרנק, וילהלם פריק, ולטר פונק, יואכים פון ריבנטרופ, אלפרד רוזנברג, פריץ זאוקל ויוליוס שטרייכר, כולם מהמפלגה הנציונל-סוציאליסטית, טענו טענות זהות בסוגיות המפתח, כמו גזענות וטרור, בהן הואשמו. בעדותם קיימות שפע ראיות המצביעות על כך שביטול אחריותם בכפוף לרצון הפיהרר במהלך ימי הרייך השלישי שוכפל בהכחשת האחריות העיקשת שהפגינו בנירנברג. הנאשמים הצבאיים ובכללם גרינג, שהיה מנהיג מפלגתי ומפקד בכיר, היו נכונים לקבל אחריות במקרים הראויים ולנמק בשאלות הקשורות בראיות, כפי שהיתה זכותם. אין ספק שחלק מהנאשמים היו כנים באשר לחוסר ידיעתם את פרטי המדיניות; הם לא היו תחת לחץ, לפני 1945, שיגרום להם להתעקש על הרמת מסך הסודיות מעל המחנות ושרותי הבטחון- בזמן שאשרו את מטרותיהם. אף על פי כן הכחשה והכרזות אי-ידיעה זכו ליחס סקפטי מצד החוקרים. התחום הצבאי היה הכי בלתי ניתן לריסוק ברייך השלישי ומנהיגי הוורמאכט התעקשו על כך שהצבא לא בצע פשעים במזרח והפנו אצבע מאשימה אל שרותי הבטחון והמשטרה, או להתנהגות הברברית של הפרטיזנים הסובייטים, לגביהם התיר הצדק הפרוסי המיליטריסטי מעשי גמול מחמירים. שלשת המסמכים המובאים בפרק זה מציגים את פניה השונים של ההכחשה. הראשון מורכב ממספר רב של חקירותיו של וילהלם פריק, שר הפנים בשנים 1933-1943 ורייך-פרוטקטור בוהמיה בעקבות ההתנקשות בריינהרד היידריך. פריק היה כל כך משוכנע שלא עשה דבר בניגוד לחוק הבינ"ל, עד כי בקש מהחוקר שלו לברר אפשרות לשחרור מיידי בערבות עצמית. המקרה של ריבנטרופ היה שונה. הוא ידע שלא יוכל להמנע מהקישור להכשרת והנהלת מלחמה אגרסיבית והסתתר מאחורי תמהון ניכר ואובדן זכרון כמנגנון הגנה מאי הנוחות שבאמת. הדוגמא האחרונה לקוחה מהאליטה הצבאית. היינץ גודריאן, מפקד הטנקים המפורסם ב-1940 ו-1941 שמונה לרמטכ"ל ב-1944, הציג לחוקרו השקפה סטנדרטית על אחריות הצבא למעשי זוועה שהתקבלה, במידה רבה, בשנות ה-50 כמציאות: הצבא נלחם בזמן שהאס.אס רצח. הצלחת הצבא בהצגתו ככח פונקציונלי המנותק מהגזענות והטרור של המשטר הובילה לסדרת מחקרים בנושא המלחמה במזרח במשך שנות דור. קשה יותר היה להסביר את קטלוג הפשעים שבוצעו ע"י כוחות הצבא בזירות המלחמה המערבית, שהיה עמוד התווך של ועדת האו"ם לפשעי מלחמה מהווסדה ב-1943. לכוחות המזויינים הגרמנים בשתי הזירות היו הרגלי צדק גסים נגד אזרחים וחיילי האויב והרגלים אלה הוכרו בנירנברג.

--עתיד גרמניה--
במהלך קיץ 1945 נשאלו חלק מפושעי המלחמה הבכירים ע"י חוקרי בעלות הברית באשר להשקפותיהם בנוגע לשיקום ורפורמה של גרמניה בימים שלאחר המלחמה. בהנתן המצב המצער בו מצאו עצמם כעת האסירים, מפתיעה הנכונות שהביעו להשיא עצה. התורמים העיקריים היו אלברט שפר, היילמאר שאכט, ולטר פונק ורוברט ליי, כולם מנוסים במדיניות כלכלית וחברתית. ליי חיבר מזכר ארוך על בניית מגורים בערים הרוסות המובא בספר. למרות שהמסמך בעקר טכני באופיו הוא מעניין כדוגמה לנכונות שהביעו שרים לשעבר לתחזק מראית עין של אחריות ואת רצונם להציל משהו מהריסות הרייך. שאכט כתב את הדו"חות הארוכים והגדושים ביותר הנעים בין אין ספור הבעיות הגרמניות כפי שהבחין בהן- המיליטריזם והקסנופוביה המוגזמים, ריכוז הכח הכלכלי בקרנות נאמנות תעשייתיות מפלצתיות, הקרבת הערכים החברתיים המסורתיים והחנקת יזמות אישית בשם המדינה. הדו"ח החשוב ביותר של שאכט מספק מסקנה מתאימה ביותר לחקירות. כפטריוט ושמרני פרשנותו לחולי הגרמני מושרשת בעבר; קריאתו להעתקת אוכלוסיה חזרה לאדמה, החייאת מקצועות בעלי המלאכה, ערכים נוצריים וסדר חברתי בריא מהדהדים את ימי הקייזר. הוא האמין שמה שהכביד ביותר על הרגישויות הגרמניות היה העדר אימפריה קולוניאלית שתתחרה באלו של בריטניה וצרפת. פתרונו לבעיה הגרמנית היה פשוט: קולוניות באפריקה. כאן אנרגיות טכניות גרמניות יכולות להיות מוסטות מ'מחשבה על ציוד צבאי וחימוש' לבעיות פחות מזיקות של 'תחבורה טרופית וסאב-טרופית... מאבק במחלות, התאקלמות וכד'.'. שאכט ככל הנראה לא היה מודע להיקף ההתנוונות הסופית של האימפריות הקולוניאליות ב-1945. קבלה למועדון הכוחות האימפריאליים, טען, תמנע מגרמניה שלאחר המלחמה להיות 'פצע מוגלתי באירופה'.
בעלות הברית היו גם הן נחושות להמנע מסיכון שכזה. הן היו מודאגות באשר ל'שיקום המוסרי' של העם הגרמני ורקמו תכניות ראויות לחינוך מחדש. הצנזורים באזורים הכבושים שלחו מבחר מכתבים לרשויות בעלות הברית להמחשת האיום הסמוי של תחיית הנציונל-סוציאליזם, דוגמאות מהן מובאות בסוף הספר. אלו בשום פנים ואופן לא היו סנטימנטים מבודדים. הרשויות הבריטיות אספו אלבום שלם של מכתבים שכאלה למטרות תפוצה, תחת הכותרת Aus Deutschen Urkundem (ממקורות גרמניים). התכנית הבריטית לשיקום המוסר כוונה לצעירים. אלו נחשבו ע"י פקידי ועדת הביקורת כאחראים לחינוך מחדש של הגרמנים הפנאטיים. במרץ 1946 קבע פקיד בריטי שכל מה שהגרמנים צריכים כדי להסתגל לעולם הפוסט-מלחמתי זה חמאה במקום רובים: 'אם ברצוננו להפוך את המלחמה לכזו שאינה פופולרית, עלינו לתת לגרמנים דבר מה במקומה. לתחושת ערך, התחליף חייב להיות מוחשי ובעל תועלת יומיומית. דברים יומיומיים הם אוכל, ביגוד, מחסה ותחבורה'. בשיא משפט נירנברג, בפברואר 1946, המליץ מזכיר התת-ועדה לשיקום: 'מדיניותינו חייבת להיות ממוסגרת כך שגם הנאצים בקרבנו יוכלו להחזיק בשבב של תקווה'.

*נקרא באנגלית, תרגום השמות והציטוטים באחריותי”