“לפעמים אנחנו חושבים שהזמן ייעצר למעננו. לא יזוז עד שנהיה מוכנים. מוכנים למה? מוכנים לדהור על הגל, על הסוס, על קשת בענן. מוכנים לגדול, להתבגר, לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו בלי לפחד. מוכנים לחלק אהבתנו, מוכנים לוותר, להתמסר לחיים וגם לפעמים להיות שוטים, ליצנים, לצוף, לזרום.
את יונתן גפן פגשתי כשהייתי ילדה והביאו לי מתנה ספר שירים שלו. הוא ליווה אותי גם כשהייתי שובבה ובכלל לא הבנתי שירים, ואז התאהבתי בו כשעלעלתי בשיריו כך סתם על רגל אחת בחנות ספרים. כשפגשתי אותו כאבא של אביב גפן וחשבתי שהתפוח לא נפל רחוק מהעץ .

פגשתי אותו גם כאמא לילדי בטלוויזיה "בגן הסגור" והכבש השישה עשר שהיה מעולה ואהבנו מאוד, ועכשיו שוב בחנות ספרים. ספר קטנטן צנוע כזה בצבע סגלגל עם ציור של כובע שחור כמו זה של לאונרד כהן ששר הללויה מונח לו על הכריכה. השירים טובים וכמה מתורגמים. והפעם אף אחד לא מחכה לאף אחד והזמן באמת עבר והוא התבגר וגם אני, ואתו העשייה הגדולה שלו לתרבות הישראלית.

אז ישבתי שעה קלה עם השירים הנפלאים. רצוי היה שיונתן גפן בעצמו יקריא לי את השירים כי יש לו קול מרגיע, אך זה מה שיש אני והספר.

הספר כמובן לאוהבי שירה אבל לא רק. אביא לכם טעימה שיעשה לכם חשק

"דרך השדות"

"בין הכרם למטע
צועד יחף בין הצללים,
השועלים מייללים,
כוכב זוהר בעלטה.

לא ידעתי איך להגיע
אלייך וכבר לא יכול לחכות.
אבוא אליך בחושך ומאחור,
אבוא בדרך השדות.

כמו רוברט פרוסט, בחרתי
בדרך שהולכים בה פחות,
לא מהכביש המואר
שחוצה את הכפר,
לא מחורשת האורנים
שמסתירה את בית הקברות,
אבוא אלייך בדרך השדות.

אספי את שערך הזהוב
ולבשי את החצאית עם הנקודות.
אני מרגיש שאני כבר קרוב
לקצה דרך השדות.

הייתי ילד ואת היית ילדה
(את זה אני גונב מאדגר אלן פו)
את אנבל לי ואת רק שלי,
ועוד מעט אני מגיע אני פה.

אני חוזר כפי שהבטחתי לנו
לפני שנים כה רבות,
לקח לנו זמן עד שמצאנו
את הדרך האחת אלייך
את הדרך לשדות."

יהונתן מפויס יותר עם הגיל, רומנטיקן מושבע, עדיין שובב. וכל שיר בועט ממקום אחר שכואב לו.
הוא לא מתיימר להתייפייף או לסלסל מילים גבוהות. מזכיר בשורותיו את דילן, פרוסט, איתקה, אודיסאוס, טרויה ואת החספוס הארץ ישראלי.
היה לי תענוג אם במקרה שאלתם.”