הקדמה


החוקים נכתבו, אבל הם היו קשים מדי. ידענו מה ההשלכות ובכל זאת סיכנו הכול. התאמצנו לכתוב את הסוף לסיפור שלנו, ללא הצלחה. נועדנו לכישלון.


החוקים נכתבו מחדש, הופרו ולבסוף ננטשו כליל. שיקרנו לעצמנו. חשבנו שנתמודד. איש מאיתנו לא הבין את העוצמה של הסידור הזה... עד כמה הוא יכול להיות הרסני.


תשוקה והתאהבות מעוורות אותך. הן יכולות להסתיר אותך, להפוך אותך למישהו שחשבת שלעולם לא תהיה, לקרוע לגזרים כל מה שיש לך.


אבל לפעמים החיים שלך צריכים להיקרע לפני שמתקנים אותם — לא רק להיסדק בקצוות, אלא להתנפץ, לפני שתוכל לראות באמת מה הפכת להיות.


אם יש לנו מזל, נהיה די חזקים כדי להחלים ומישהו יהיה לצידנו כדי לעזור. ואם בורכנו באמת, נמצא את הדרך הנכונה לצעוד בה וכבר לא נהיה שבורים.


1


מן הסתם משהו השתבש


אני דוהרת בכביש המהיר ב'מיני קופר' שלי, מפזמת לצלילי השיר האהוב עליי ברדיו, חופשייה ומאושרת. החיים יפים. משאית ענקית מתנגשת בי פתאום ומעיפה אותי לעננים. אני מתהפכת שוב ושוב, ראשי כמעט מתנתק מהגוף, אני נופלת...


רגע לפני שאני פוגעת באדמה, אני מתעוררת וכל גופי מזיע. יש היגיון בסיוט. בדיוק כך הרגשתי כשד"ר פישר אמרה את המילים "את בהיריון". נתפסתי לא מוכנה.


אבל הייתי צריכה לצפות שזה יקרה. מי שמפר את החוקים שוב ושוב ביוהרה, חייב לדעת שיהיו לכך השלכות. חשבתי שזה הצליח כנגד כל הסיכויים, שהצלחתי להיחלץ בלא נזק, שאיש לא נפגע. יכולתי סוף סוף להמשיך בחיי, והייתי מוכנה לזאת.


ועכשיו עליי להתמודד עם ההשלכות של מעשיי. הטעות הייתה שלי, גֵייבּ לא אשם, זה לא מגיע לו, הוא פעל כשורה. בינתיים אני אשא בתוצאות ואשמור את ההיריון בסוד. אני יודעת שלא אוכל להמשיך כך לנצח, אבל בינתיים אני לא יכולה לשבור לגייב את הלב.


הוא לא צריך לדעת... לעת עתה.


אני מרגישה שהחדר סוגר עליי. אני בוהה בדגים הטרופיים המעטרים את החדר הקטן והאינטימי. "איך זה קרה?" ברור לי שזאת שאלה מטופשת בשנייה שאני שואלת אותה. אבל אני עדיין מתקשה להאמין שאני בהיריון, בהתחשב בעובדות.


ד"ר פישר מחייכת. חיוכה רך, מסוג החיוכים שאם מעניקה לילדה כשהוא נחבל בברכו, הכול יהיה בסדר.


אבל זאת לא חבלה בברך, אני רוצה לצרוח. אלה חיים שצומחים בתוכי. נכון שעכשיו העובר בגודל בוטן, אבל זה לא אומר שלא יהיה לו חלק ענקי, עצום, בחיים שלי — בחיים של כולנו.


אצבעותיי משחקות במחזיק המפתחות המחובר לתיק שלי, חיפושית 'פולקסווגן' מיניאטורית. יש לי אותו שנים והבנות אהבו לשחק בו כשהיו קטנות. הימים האלה נראים לי כל כך רחוקים עכשיו: חיתולים, גמילה מחיתולים, כוסות עם קשית, קוביות משחק, חלקי פאזל מפוזרים על הרצפה.


אני לא יכולה לעשות זאת שוב.


בנותיי סוף סוף עצמאיות. הן עדיין זקוקות לאימא שלהן, כמובן, אבל חלפו ימי הטיפול בילדות יומם וליל. לא חשבתי שאי־פעם אעשה זאת שוב.


אני מחניקה דמעה ומנסה להירגע. "אני לא מבינה..."


ד"ר פישר מביטה בערמת התדפיסים שבידה. "ובכן, קודם כול, כמו שאת יודעת, קונדומים יעילים רק בתשעים ושניים אחוז בערך, וגם זה אם משתמשים בהם נכון."


אני נזכרת בכל הפעמים שווסטון ואני ויתרנו על קונדום. הפעם הראשונה הייתה טירוף מוחלט, נסחפנו בלהט הרגע. אחר כך היינו כבר פחות זהירים. הצדקתי את זה בכך שאני נוטלת גלולות, ושכולנו מונוגמיים ובריאים ולכן זה לא סוף העולם. אבל זה היה כל כך לא בסדר, כמו שידעתי היטב בכל פעם שלא נזהרנו.


וניו־יורק הייתה פשוט חטא אחד גדול. לא חשבתי בצלילות. לפני ניו־יורק התנהגתי יפה כל כך, שלטתי ברגשותיי, תמיד הקפדתי שנשתמש בקונדום, אף פעם לא חציתי גבול. אבל באותו לילה בניו־יורק, הלילה שבו עשינו אהבה, הייתי חלשה. אני חושבת על זה בלי הפסקה מאז שיחת הטלפון של ד"ר פישר. אני בטוחה שזה היה הלילה שבו התעברתי. זה היה וסטון שרצה לוותר על הקונדום, הוא לא רצה ששום דבר יחצוץ בינינו.


ניסיתי לסגת. הייתי צריכה להתעקש, אבל גם אני רציתי בזה.


"בבדיקה השגרתית האחרונה שלך ציינת שקיימת יחסי מין לא מוגנים," ד"ר פישר ממשיכה, "אז החלטתי לבדוק היריון, רק ליתר ביטחון."


אני מתקשה להישיר אליה מבט, אני כל כך מתביישת.


"אבל לרגע לא חשבתי..." היא ממשיכה וסוף סוף אני מעיזה להביט בה. היא נועצת בי מבט סקרני. "הגלולות יעילות כמעט במאה אחוז כשנוטלים אותן כמו שצריך ובהתמדה." פתאום יש איזה רעד בקולה. היא נראית קצת מבולבלת ולא מרוצה.


כן, מן הסתם משהו השתבש, אני רוצה להגיד לה.


"כן," אני אומרת בלב כבד, "וסטון ואני קיימנו יחסי מין בלי קונדום כמה פעמים, אבל אני עדיין לא מבינה. תמיד לקחתי גלולות בקפדנות. תמיד באותה השעה, כל לילה. תמיד הייתי טובה בזה."


היא בולעת רוק ובוחנת אותי לרגע. "היית חולה מתישהו בשבועות האחרונים?"


כן.


אני נזכרת בכאבי הבטן הנוראיים שסבלתי מהם: מערכת היחסים הכפויה שלי עם האסלה, משקאות האנרגיה בצבעי ניאון, הג'לי הירוק, המגזינים הזולים, ניסיונות חוזרים ונשנים של גייב לדחוף לי מרק.


ד"ר פישר מבחינה בצבע האוזל מפניי. "אם הייתה לך מחלה רצינית כלשהי," קולה יציב ומדוד, "שכוללת הקאות או שלשולים, הגלולה לא נספגה כראוי במערכת הדם שלך. היה עלייך להשתמש באמצעי הגנה נוסף בשבועות שלאחר מכן."


כן, אם רק היינו נצמדים לחוקים.


"אבל לא ידעתי את זה," אני בוכה, מעולם לא הרגשתי כל כך טיפשה. לרגע לא עצרתי לחשוב על העניין, זה כל כך הגיוני. אבל הייתי עסוקה מדי בהתאהבות בווסטון, ובעימותים שהיו לי עם גייב, ובעבודה, ובכלל לא חשבתי על זה.


ד"ר פישר מנידה קלות בראשה. "אני נזכרת עכשיו, שבפגישה האחרונה סיפרת שסבלת מכאבי בטן ושאת עדיין לא מרגישה במיטבך."


"נכון, זה היה וירוס. זה מה שהשתבש." אני מתכווצת במחשבה על השבועות האחרונים. "אני לא מבינה, דוקטור פישר, אני בטוחה שקיבלתי מחזור לא מזמן."


היא מהנהנת. "זה היה מחזור ממש קל?"


אני מנסה להיזכר. "כן, דימום קל של יום או יומיים, אבל לא ייחסתי לו יותר מדי חשיבות. המחזור שלי תמיד קל כשאני על גלולות."


ראשה כמעט יוצא מהמקום כשהיא מנידה אותו מצד לצד בהחלטיות. "כן, מה שחווית הוא בסבירות גבוהה דימום שנגרם מהשתרשות העובר ברחם. זה שכיח מאוד, עד עשרים אחוז מהנשים חוות את זה."


עוד משהו שלא ידעתי, שאפשר לדמם בהיריון. שתינו שותקות.


הייתי צריכה לדעת שאני בהיריון. כבר שבועות שאני מרגישה משונה. אבל שייכתי את זה לתוהו ובוהו בחיי, ללב השבור.


היא מעיינת שוב בניירת.


מחשבה מעודדת עולה על דעתי לרגע. אולי זה לא התינוק של וסטון? אולי זה התינוק של גייב? אני כל כך נואשת שאני מוכנה להאמין בכל דבר.


אני מזדקפת במקומי. "יכול להיות שזה התינוק של בעלי? יש סיכוי?" קולי מתחנן לשמוע תשובה חיובית.


היא נרתעת. "מאוד לא סביר. אם אני זוכרת נכון, תוצאות העיקור של בעלך אושרו, לא?"


אני צונחת חזרה בכיסאי. "כן," אני לוחשת, ואז מרפה, מפסיקה לעצור את הדמעות. אני מתייפחת לתוך כפות ידיי, לא יודעת מה לעשות.


אני לא מעיזה להביט בד"ר פישר. היא בטח חושבת שאני מופקרת.


"מירֶלָה," היא אומרת בקול עדין. "את תהיי בסדר והתינוק שלך יהיה בסדר. את עדיין צעירה ובריאה וחיים חדשים הם תמיד סיבה לחגיגה, לא משנה מה הנסיבות."


היא מושיטה לי מטפחת נייר ואני מעיזה להביט בה. "התינוק בריא? אני עדיין לוקחת גלולות. זה ישפיע עליו?" אני מבינה שאני רוצה את הילד הזה, שהוא יהיה בריא. הוא או היא יהיה חלק מווסטון וממני, ואני רוצה להיאחז בזה, לא משנה מה קורה בינינו. אני רוצה בחיים החדשים האלה שצומחים בתוכי, שהיצור הקטן הזה יפרח ויהיה לאדם הנפלא שהוא נועד להיות. אני רוצה שהילד הזה יהיה בדיוק כמו וסטון, אינטליגנט ביותר, עם יופי מרשים ורכות מולדת, אולי אפילו עם אותו תלתל סורר.


ד"ר פישר מזדקפת במקומה.


"כן, התינוק אמור להיות בסדר גמור. אין עדויות לבעיות במצב הזה. שימוש ממושך יכול ליצור בעיות, אבל במקרה שלך הכול אמור להיות בסדר. מן הסתם תפסיקי לקחת עכשיו את הגלולות אם לא הפסקת כבר, ותתחילי לקחת את התוספים שאת צריכה כאישה בהיריון."


אני מהנהנת אבל לא אומרת דבר.


היא נושמת עמוק. "וכמובן," היא מוסיפה לאט, "אם את ממש לא רוצה את הילד, יש לך גם אפשרויות אחרות. אנחנו יכולות לדבר על זה אם תרצי."


אני מנידה את ראשי, ליבי צונח מעצם המחשבה על הפלה. עם זאת, לא משנה עד כמה אני רוצה את הילד הזה, ברור לי שאני חייבת להתחשב באחרים. הילד ישפיע לא רק על חיי. אני רוצה לדבר על זה עם גייב, אבל חוששת שהוא ירצה שאעשה הפלה. אני פשוט לא יודעת אם אוכל לעשות את זה. אבל מה יהיה? גייב ואני ניפרד? ומה עם הבנות?


וגם וסטון. הוא צריך לדעת. אבל מה עם המשפחה שלו? עם הילדים שלו?


אני קוברת את פניי בשתי ידיי. "אני לא יודעת מה לעשות."


ד"ר פישר רוכנת לפנים ומניחה יד על כתפי. "הלוואי שהיו לי התשובות עבורך, מירלה. באמת."


אני מרימה אליה את מבטי, שבורה לגמרי. "גם אני."


בבית דבר לא השתנה. אני עדיין מבשלת ארוחת ערב מדי יום ומשכיבה את הבנות לישון בשמונה וחצי. הן תמיד מתחננות להישאר ערות רק עוד קצת, בבקשה.


גייב עדיין מתעורר באותה השעה, משאיר זיפים בכיור ואת מושב האסלה מורם. הוא עדיין אוכל לארוחת בוקר בייגל מחיטה מלאה עם גבינת שמנת וריבה ושותה משקה חלבון.


קלייר עדיין מסדרת מדי בוקר את המיטה ומציבה את חיות הפרווה שלה על הכר באותו סדר קבוע. גזר, החתלתול הכתום שלה, ראשון משמאל, הבובה מדלין מימין, וביטסי, הקופיפה האהובה עליה, יושבת באמצע, מכורבלת בין שני חבריה.


קלואי עדיין קוראת ספר עשר דקות מלאות לפני שהיא יורדת לארוחת הבוקר, ועדיין מצחצחת את השיניים במשך שתי דקות בדיוק במברשת השיניים החשמלית הוורודה בצורת פיל עם שעון העצר.


הכול אותו הדבר, אבל הכול השתנה.


הסוד הזה הורס אותי לאט לאט. אני מעסיקה את עצמי כדי לא להתמודד, מנקה את הבית באובססיביות. הכול מצוחצח, כל דבר במקומו. סידרתי את הצעצועים של הבנות, את השידה בכניסה לבית ואת ארונות המטבח.


החיים שלנו כל כך שלווים ומושלמים כלפי חוץ, אבל בפנים הבלגן חוגג. אני רוצה לספר לגייב, לווסטון, לגוון. אני רוצה לחלוק את זה עם מישהו ולשחרר את עצמי מהעול הכבד, מהמשאית העמוסה בחרטה. ברור לי שאני חייבת לספר לגייב, אבל אני עדיין לא מוכנה להתמודד עם תגובתו. אני יודעת שזה לא בסדר, אבל אני לא רוצה לפגוע בו, גם אם ברור לי שכבר פגעתי. אני לא רוצה להרוס את מה שיש לנו, את מה שבנינו יחד. והסוד הזה יכתים את חיינו ללא היכר. ברגע שהוא ידע על ההיריון, שום דבר כבר לא יהיה אותו הדבר.


אז המתנתי. חיכיתי שאלוהים יתערב. אני בשבוע השביעי או השמיני עכשיו ואני לא מרגישה שונה מדי. השדיים שלי רגישים, ולפעמים יש לי קצת בחילה ועייפות. אני גם רגישה, אבל זה קשור כנראה לעובדה שהחיים שלי בכאוס מוחלט. עברתי בעבר הפלה ושתי לידות בסיומם של הריונות מלאים. להערכתי, הסיכויים שאאבד את התינוק הם כשלושים ושלושה אחוזים, אולי אפילו גבוהים יותר משום שאני מבוגרת יותר עכשיו. אף אחד לא צריך להיפגע. אני יכולה לאבד את התינוק בשקט, ואף אחד לא צריך לדעת שהיה בכלל תינוק.


בימים האחרונים אני מותשת. אני פורשת למיטה מוקדם, רק חצי שעה אחרי שאני משכיבה את הבנות לישון. אולי אני קצת בורחת למיטה, כי אני לא רוצה לחשוב על כל זה בלי הפסקה וגם כדי להתחמק מגייב. מאז שנודע לי שאני בהיריון לא שכבנו, אני מרגישה שזה לא בסדר להיות קרובה אליו כשילד של גבר אחר צומח בתוכי.


אבל הוא בהחלט מנסה. הוא מוריד את רצועת הגופייה שלי ומנשק את כתפי, מחליק את ידו לאורך ירכי, מתחת לשמיכה, מנשק את עורפי ושואל אם יש לי חשק לסקס. בכל פעם אני ממציאה תירוץ אחר: עייפה מדי, עסוקה, לא מרגישה טוב, הבנות. להפתעתי הוא מקבל הכול ברוח טובה ושואל מפעם לפעם אם הכול בסדר. אני מהנהנת ומסתובבת, או מתרחקת במהירות, לא מסוגלת להביט בו. אני שונאת לעשות לו את זה.


זה לא שהפסקתי לחשוק בו. אני רוצה אותו, רוצה שייגע בי. בלילות אני חסרת מנוח, מתקשה להירדם. מחשבותיי בדרך כלל נודדות אל וסטון, אל הפעם האחרונה שראיתי אותו בקונדיטוריה עם בית הקפה: ידו אוחזת בירכי, גולשת מתחת לבד המשי של חצאיתי. כשהוא אמר שהוא יכול לקחת אותי לשירותים ולזיין אותי עד שאתעלף, אולי בסתר ליבי רציתי בכך.


בעיני רוחי אני תמיד ממשיכה בסצנה הזאת למקומות שהיא לא הגיעה אליהם.


'כן!' אני לוחשת באוזנו, והוא נושא אותי לשם ונועל את הדלת, מרים אותי לדופן הכיור, פניו צמודות לפניי וראשי נלחץ לאחור על המראה המטונפת. הוא מרים את חצאית העיפרון שלי למותניים וקורע את התחתונים שלי. ידיי אוחזות חזק בכיור בזמן שהוא דוהר בתוכי, חזק כל כך עד שהכיור מתנגש בקיר. אין פחד, אין אשמה, אין מעצורים, רק עונג צרוף. זה מה שנפלא כל כך בפנטזיות.


זו תמיד אותה הפנטזיה, אותו סרט קטן ושובב שמתנגן בראשי. אין לי מושג למה הוא אפל וגס. אני לא חולמת בהקיץ על נשיקה בפארק כשידו על בטני, מעל הילד שלנו שצומח שם, שפיו צמוד לאוזני והוא לוחש לי מילות אהבה. לא, הכול מסתכם באותה תשוקה מינית גסה. אולי זה כל מה שהיה בינינו.


כשאני מניחה לעצמי לשקוע בפנטזיות האלה, אני רוצה לגעת בעצמי. אבל אני נמנעת. אני נמנעת כי לא מגיע לי שום עונג, מגיע לי רק סבל וייסורים, ואיתם אני חיה.