הקדמה
מתגרה בגורל
המצב היה יכול להיות גרוע יותר. גרוע בהרבה. הימרנו על הכול, סיכנו את הנישואים שלנו. לא חשבנו בשיקול דעת. אבל לבסוף אחד מאיתנו פעל בהיגיון. כאשר הם שמו סוף להסדר הקטן שלנו, הייתי שבורה. אבל זה היה לטובה, וזה נכון לגבי כולנו.
ידעתי זאת, ועדיין נשברתי. חשבתי שאתנפץ למיליון רסיסים, ושרדתי. לא רק שרדתי, יצאתי מחוזקת מהפרשה הזאת.
חבל שוֶוסטון לא היה חזק כמוני. הוא ידע מהן ההשלכות ובכל זאת יצר איתי קשר, איים לשבור את נחישותי. הגבר היפה והמסתורי הזה חשק בי נואשות.
גייבּ לא רצה שווסטון יתקרב אליי, וגם אני לא רציתי בכך. אבל המשיכה בין כולנו עדיין הייתה חזקה.
חשבתי שסוף סוף אני מבינה איך זה עובד. הפעם אני אשב במושב הנהג. הפעם אני אקבע את החוקים.
או כך לפחות חשבתי.
לא למדנו מהטעויות שלנו, פשוט חזרנו עליהן מהתחלה.
1
הוא ידע שאדע
פיו של גייב נושק לצווארי, מדגדג אותי. אני מרימה את הכתפיים וצוחקת בקול.
"תשאירי את הכובע. את נראית מדליקה עם הכובע."
אני לא באמת יודעת איך כובע הסנטה הגיע לראשי. כנראה הנחתי אותו שם כשרוקנתי את ארגזי חג המולד, שלפתי את הקישוטים וייחלתי לכך שלא יישברו. כולנו אוהבים את הטקס השנתי הזה, שכמובן אינו שלם בלי מוזיקה חגיגית ומשקה שוקולד חם.
איכשהו גייב ואני התגלגלנו למיטה מאחורי דלת נעולה. כשפתחנו את ארגזי חג המולד, הבנות התרגשו לגלות שם את הדיסקים של סרטי החג. גייב, הגבר רב התושייה, הציע שהן יצפו יחד באחד מהם "עם פופקורן והכול". חייכתי אליו והזכרתי לו שיש לנו בית ועץ לקשט. אבל הוא אמר שהוא יכול לחשוב על דברים מהנים הרבה יותר שנוכל לעשות בינתיים, ועבור גייב הנאה כוללת על פי רוב מיטה... או כיסא, או דלפק במטבח.
הוא פותח את כפתורי חולצתי לאט, מלמטה למעלה, לוקח את הזמן. "יש לנו שעה ארבעים ושתיים דקות," הוא לוחש באוזני.
כל כפתור שהוא פותח מעצים את תשוקתי. אני אוהבת להתבונן בידיו הגדולות העושות את דרכן לאט עד החזה שלי.
אני חופנת את חולצתו, והוא יורה לעברי מבט מלא תשוקה.
אני רוצה אותו.
"הדלת נעולה?" אלוהים, הוא נראה מענג יותר מהשוקולד החם שעמדנו לשתות לפני שהוא גרר אותי לחדר השינה. בסדר, אולי השימוש במילה "גרר" לא בדיוק מתאים כאן. בהחלט רציתי אותו והייתי יותר מקצת נלהבת.
אני ממש קורעת מעליו את החולצה. אני אוהבת את הקעקוע השבטי שלו, שמכסה בערך חצי מחזהו החלק והחטוב וגולש על הכתף והזרוע, מה שהופך אותו ליצירת אומנות חיה. הפטמה שלו נראית מבעד לנקודה החשופה בסמל השבטי, מציצה כמו עין של עיט. אני יורדת על ברכיי ומנשקת אותו בקצה המעוגל של הקעקוע, בדיוק מעל הטבור, מטיילת בלשוני כלפי מטה. הוא גונח בקול ומושך אותי חזרה אליו.
הוא מנשק אותי בדיוק כמו שצריך, בשילוב משכר של חושניות איטית ולהיטות, יד חסונה על פניי והיד האחרת על ישבני. הוא מושך מטה את מכנסי היוגה שלי, תולש את פיו מפי. "את יודעת מה ייראה ממש מדליק עם כובע הסנטה הזה?"
אני מורידה את מכנסי הטרנינג שלו בתנועה מהירה אחת. "מה?" אני קצת ממהרת. קצת חוששת שאחת הבנות תפריע לנו, כמו תמיד.
אצבעו מטיילת על חזיית הכותנה הפשוטה שלי. "סט התחרה האדום הקטן שיש לך. ראיתי אותו במגירה שלך, אבל אף פעם לא ראיתי אותו עלייך."
אה, זה...
אני רוצה להגיד שאני מנסה לשכוח מהסט הקטן הזה. הייתי צריכה לזרוק אותו, אבל הוא כל כך יפה ויקר שפשוט לא הצלחתי. בכל פעם שאני מסתכלת עליו אני נזכרת בווסטון, בדייט השלישי שלנו, בשמלה האדומה. סט המשי המזערי הזה ירד כל כך לאט, אבל היה שווה כל שנייה. באותו לילה וסטון כמעט גרם לי להתחנן, ועם כל שנייה שחלפה חשקתי בו יותר.
אני מנערת את ראשי ומתחילה להמציא תירוצים. "אני לא ממש אוהבת את הסט הזה. הוא קצת קטן עליי."
ידו של גייב עדיין משתהה על ישבני והוא מבזיק לעברי חיוך שובב. "אין דבר כזה 'קטן מדי' בכל מה שקשור ללבוש תחתון, בייב."
אני משיבה בחצי חיוך. למען האמת, אני לא רוצה ללבוש את הסט הזה כי אני חוששת שלא אצליח לחשוב על שום דבר מלבד וסטון.
יש משהו אפל בעיניו של גייב כשהוא מוריד את תחתוני הכותנה שלי. "אני מפשיט אותך עכשיו, ואת תלבשי את הסט הקטן האדום," הוא אומר בהחלטיות. זאת לא הצעה, זאת פקודה. אין טעם להתווכח איתו על משהו כה שולי. אני יודעת לבחור את המלחמות שלי, וזאת לא אחת מהן.
הוא מוריד את הכתפייה של חזיית הספורט שלי ועוטף את השד בפיו. אני קוברת את ידיי בתלתליו היפים.
אני באמת רוצה אותו.
ואם הוא כל כך משתוקק לראות אותי בסט התחתון האדום, זה לא כזה סיפור.
עירומה כביום היוולדי אני ניגשת למגירת הלבנים בחדר הארונות ומוציאה באי רצון את הסט האדום. אני ממוללת באצבעותיי את שולי הבד העדינים ותמונות מבזיקות בראשי, סרט ארוטי קטן משלי.
אני לובשת את הסט האדום והתשוקה שלי רק מתגברת. אני כמו הכלב של פבלוב והסט האדום הוא הפעמון שמצלצל "סקס!" ואני מתעוררת. אחרי כמה תנועות הרמה ומשיכה, כל פיסת בד יושבת בדיוק במקומה הנכון ובסופו של דבר אני מגיחה לחדר השינה בסט הידוע לשמצה.
גייב שוכב במיטה בתחתוני משי שחורים הדוקים ולוחש, "אלוהים, זה מחרמן."
הוא עצמו נראה בכלל לא רע. גופו חטוב, קעקועים שחורים על עור זית חלק, והמבט המיוחד שלו שמעיד על כך שהוא מתכוון להשתעשע איתי קצת.
ופתאום גם לי מתחשק לשחק.
הוא שעון על מרפקיו. "בואי לכאן, העוזרת הקטנה של סנטה."
אני צוחקת ומתקרבת אליו לאיטי. למרבה הפלא, אני לא מרגישה מגוחכת בכובע הסנטה. גייב תופס במותניי ומושך אותי אליו. נשיקתו עזה. הלשונות שלנו מתגרות זו בזו. אני מרגישה אותו קשה, מתחכך בגופי, וזה מעורר אותי עוד יותר. הוא מוצץ את שפתיי ואצבעותיו מתחפרות מתחת לרצועה של תחתוניי. אני מתחמקת, רוצה לשחק.
אני מעבירה את כובע הסנטה לראשו. "אני חושבת שאתה צריך לחבוש אותו." מתאים לו. תלתליו הפרועים מגיחים משולי הכובע. הוא נראה חמוד. חמוד־סקסי, ליתר דיוק.
"הסנטה הכי מדליק מאז ומעולם," אני מוסיפה בגיחוך.
חיוכו קורן וקמטים קטנים מופיעים בזוויות עיניו.
אני בוחנת את תווי פניו. בעלי יפה כל כך.
אצבעו של גייב מתחקה אחר עיטור התחרה בשולי החזייה. "תגידי, אלה, היית השנה ילדה טובה או ילדה שובבה?"
אני צוחקת, שוקלת את תשובתי. זה תלוי. האם מחשיבים את חקר תענוגות הבשרים בתנוחות שונות עם גבר שאינו בעלך? כי אז, אני מניחה שהשנה הייתי די שובבה. אבל קיבלתי אישור.
"טוב, ברור שהייתי ילדה טובה, סנטה," אני אומרת במתיקות.
מצחו מתקמט, גבותיו העבות מתקרבות זו לזו. "חבל מאוד," הוא לופת חזק את ישבני, "כי הסנטה הזה אוהב את הבנות שלו שובבות."
אני צוחקת, הפעם בקול רם. הוא כל כך מצחיק. "תצטרך להיות קצת יותר מקורי אם אתה מנסה להכניס אותי למיטה. הקטע של 'שובבה או נחמדה' קצת נדוש, אתה לא חושב?"
הוא מושך את התחתונים שלי, לא בעדינות יתרה, ואומר, "את מאוד תובענית. מה את רוצה ממני? יש לי רק כמות מוגבלת של משחקים בשרוול, מותק."
הוא מפזר על בטני נשיקות רכות. מגעו מדהים. נדמה שעבר נצח מאז הפעם האחרונה ששכבנו. עבודה, ילדוֹת, חיים. פשוט אין זמן. שפתיו בקושי נוגעות בעורי ובכל זאת נשיקות הפרפרים שלו מעבירות רעד בגופי, נוגעות עמוק בפנים.
"בסדר, אני מוכנה לשחק," אני נכנעת לבסוף. "הייתי שובבה השנה, סנטה. שובבה מאוד. עשיתי דברים שעליי להתבייש בהם. מאוד," אני אומרת בקולי הסקסי ביותר. ואני נזכרת בווסטון. לא משנה כמה ניסיתי לשכוח, אני פשוט לא יכולה.
אבל עם כל נשיקה רכה על כל נקודה בגופי העירום, גייב כמעט גורם לי לשכוח.
כמעט.
"זהירות! את עוד תשברי את הגב!" אני צועקת. אני לא מתכוונת להיות אימא מגוננת, אבל קלואי מוציאה את זה ממני. היא עומדת על כיסא ונמתחת, רגל אחת תלויה באוויר, בעודה מושיטה יד לעץ חג המולד ומנסה לתלות ציפור מנצנצת בדיוק בנקודה הרצויה.
אני מניחה את ספל השוקולד החם על שולחן הקפה. "הנה, תני לי לעזור לך."
יום יפה היום, מושלם לקישוט העץ. יורד מעט שלג, די נדיר בתחילת דצמבר. לא יכולנו לתכנן את היום הזה טוב יותר. גייב מחזיק את קלייר בזרועותיו ומרים אותה גבוה כדי שתתלה את דובי החרסינה שקנינו לה בחג המולד הראשון שלה. היא רוצה לתלות אותו גבוה, במקום מרכזי. עד היום הוא כבר נשבר פעמיים, אבל הוא חשוב לה כל כך וגייב הדביק אותו.
גייב קורץ לעברי. אני אוהבת שהוא עושה זאת. כשהיינו בתיכון הוא היה קורץ לי כל הזמן, אבל לאחרונה הקריצות מעטות ונדירות. הקריצה המסוימת הזאת אומרת, 'זה רק אני, או שהיה לנו סקס מדהים לפני רגע?' אני משיבה בחיוך גדול.
הו כן, היה לנו ועוד איך.
העץ נראה טוב, ביתי ומנצנץ, גדוש באוסף הקישוטים הישנים והיקרים לנו ביותר, כל אחד משמעותי מקודמו. זה לא עץ יומרני, אלא עץ ידידותי, עם חיבור לשורשים. מי שמביט בו מרגיש חיבוק חם.
אני תולה אחד מהקישוטים האחרונים, מלאך חרסינה שגייב קנה לי לפני שנים, כשהיינו צעירים. אני לא יכולה שלא לחשוב על השנים שחלקנו, על הזיכרונות שצברנו.
מקומי מעולם לא היה עם וסטון, מקומי עם גייב.
אני מנסה לא לחשוב על וסטון. לפעמים אני נעשית רגשנית ולכן מתקשה. היה קשה להתגבר עליו, אבל כמעט הצלחתי. אני עדיין אוספת את השברים, אחד בכל פעם, ולעזאזל, הם כבדים. נדרשת לכך כל העוצמה שבי. אבל זה מה שאני עושה, מדי יום, בכל שעה ובכל דקה. שוב אני צוחקת, שוב אני חיה. אני לא חושבת עליו בכל שנייה של היום.
קלייר נוטלת את ספל השוקולד החם מידו של אביה. "בדיוק כמו שאני אוהבת! עם סוכריות מרשמלו בצורת קשת."
"אני תמיד שואף לספק," הוא אומר במתיקות.
ומצליח בזה לא רע, אני חושבת. הראש שלי כל כך מלוכלך.
קלואי עוזרת לי לעצב מתחת לעץ את סצנת הלידה. אנחנו מניחות את אבוס חג המולד, והיא מטפלת בישו תינוק החרסינה בזהירות ומסדרת את כל הפריטים בדיוק במקומם. כשהיא מסיימת, היא מתרחקת צעד או שניים ואומדת את עבודתה. היא מחייכת ונראית מרוצה.
ואז העיניים שלה מתרחבות. היא קמה בבת אחת. "כמעט שכחתי! אנחנו צריכים להניח את המתנות מתחת לעץ."
"אבל אין עדיין מתנות, קלואי," אומר גייב.
אבל יש, אני רוצה להגיד. הן פשוט עדיין לא עטופות. והמתנות מסנטה עדיין מוסתרות היטב במוסך החניה. אני לא נוהגת לדחות דברים שקשורים לחג המולד.
קלואי מנתרת חזרה לישיבה ובידה אריזה קטנה, המתנה "המסתורית". שכחתי מזה לגמרי, מתנה קטנה עטופה בנייר כסף שהושארה בתיבת הדואר שלי לפני כמה ימים בצירוף פתקית דביקה. על פיסת הנייר הצהובה נכתב: עבור מיס מירלה.
בהתחלה לא ייחסתי לה חשיבות והיא נקברה בין החשבונות, דואר הזבל וכתב העת 'רֶדְבּוּק' שלי. אבל כן תהיתי לרגע מי היה משאיר לי מתנה בתיבת הדואר. הפתק המצורף גרם לי לחשוב שזה מההורים של אחד הילדים בגן שלי. הם היחידים שקוראים לי "מיס מירֶלָה". אבל למה לא לחכות עד ליום האחרון לפני החופשה, כשאני פותחת את כל המתנות מול כולם?
קלואי מניחה את המתנה הקטנה מתחת לעץ.
גייב מתבונן בה בעניין. הוא כורע לצד העץ ונוטל אותה בידו. "מה זה?"
"זה לא בשבילי. זה היה בתא דואר עם פתק." קלואי אומרת.
הוא מגרד את הזיפים בני השבוע שעל פניו. "מי שם אותה?"
"אני לא יודעת," אני אומרת בכנות. "היא הייתה ממוענת ל'מיס מירלה', אפתח אותה בבוקר חג המולד."
אני יושבת בנוחות בספה, ספל השוקולד בידי ורגליי תחובות מתחת לישבן. "אני יכולה לחכות."
הוא מנער את המתנה. "את לא סקרנית? זה משהו מוצק. משהו קטן וכבד."
אני מחייכת אליו. הוא כמו ילד קטן.
"בבקשההה תפתחי את זה," קלייר מתחננת. "אני רוצה לראות."
"כן, תפתחי את המתנה, אימא," קלואי חוזרת אחריה.
גייב משגר אליי את החיוך הסקסי האלכסוני שלו. "כן, תפתחי אותה, אימא."
יופי, עכשיו כל המשפחה מולי.
התכוונתי לחכות, אבל עכשיו כולם הופכים אותי לחתלתולה סקרנית. כבר מדגדג לי לדעת מה יש בפנים.
אין לי שום ברירה עכשיו.
אני חייבת להודות שבסתר ליבי אני שמחה.
אני מחזיקה את המתנה הנוצצת ובוחנת אותה לרגע. כל העיניים מופנות אליי, להוטות. נראה שאני איטית מדי, כי קלייר מתחילה להיאנח ולא ממש מסתירה את זה.
כשאני קורעת לבסוף את העטיפה, אני רואה קופסה יפה עטופה בבד קטיפה תכול. ליבי נעצר. אני יודעת שזה לא מהורים של ילד בגן.
אני יודעת שזה מווסטון.
אני יודעת שזה ממנו אפילו לפני שאני פותחת את קופסת הקטיפה הקטנה והנאה.
רגשות מעורבים ממלאים אותי כשאני פותחת את המכסה. אני מחסירה פעימה כשאני רואה את סיכת הפרפר היפה בתוך הקופסה, משובצת במה שנראה כמו יהלומים, אבני ספיר ואבני אודם.
פרפרית קטנה שלי.
דמעות זולגות על לחיי וכל גופי רועד. ליבי מלא בתערובת של רגשות: עצב, כמיהה, התרגשות, תשוקה, אבל יותר מכול... כעס.
איך הוא מעז? האידיוט.
כשווסטון סיים את הקשר הזה, הוא עשה את המעשה הנכון, את מה שאני לא הייתי חזקה מספיק לעשות. אז למה הוא שולח את המתנה הזאת עכשיו?
עיניה של קלואי רחבות, הבעתה להוטה. "וואו, זה ממש יפה." אני רואה שהיא רוצה לגעת בסיכה, אבל מבינה שלא כדאי.
הגבות הקטנטנות של קלייר מתקמטות. "מי נתן לך את זה?" יש רמז לרוגז בקולה. אפילו המוח בן השבע שלה מבין שמשהו מתרחש פה.
אני מסתכלת על גייב. הוא לא אומר מילה אבל נראה רותח מזעם. גם הוא מבין. רק אדם אחד יכול לתת לי מתנה כזאת.
אני אוחזת בקופסה באצבעות רועדות ומתבוננת בפרפר.
הוא לא השאיר פתק, אפילו לא חתם בשמו. הוא ידע שהוא לא צריך. הוא ידע שאדע.
איזה פלצן יהיר.
אני כל כך כועסת. הוא שבר לי את הלב. אני יודעת שזה היה לטובתי, ועדיין...
מבט מודאג שוטף את פניה העדינות של קלייר. "מה קרה, אימא? את לא אוהבת את זה? מי נתן לך?" היא עדיין רוצה לדעת.
"אימא לא יכולה להשאיר את זה אצלה. זה ממישהו שאנחנו מכירים," גייב אומר לה.
"למה היא לא יכולה להשאיר את זה?" קלואי מתערבת בנימה סקרנית. "בגלל זה את בוכה, אימא?"
אני קמה וניגשת למטבח, מנסה להתרחק מכולם. לא הייתי צריכה לפתוח את המתנה מול הבנות, מול גייב. אבל איך הייתי אמורה לדעת שזה ממנו? לא ציפיתי לזה. הוא זה שחתך. הוא זה שהיה חכם מספיק והגיוני מספיק כדי לסיים את הקשר הזה. לא שמעתי ממנו כבר כמה חודשים. ועכשיו זה. אני לא מבינה מה הוא מנסה לעשות לי.
אני לא יכולה שלא לחשוב שהוא משחק בי. משחק בלב שלי.
כל כך אכזרי.
אבל הוא בחור חכם. זה לא מתאים לו.
גייב מצטרף אליי במטבח וכמעט שוחק את הרצפה תוך כדי הליכה. "החרא הזה," הוא לוחש בהבעה נוקשה. "מה הוא חושב שהוא עושה? מי הוא חושב שהוא?"
אני מנגבת את הדמעות בשרוול הסוודר. "אני לא יודעת." אני לא רוצה להודות שאף פעם לא הבנתי את וסטון. הייתי מאוהבת בו, אבל לא הצלחתי לפענח אותו. הוא כל כך מופנם. אני חושבת שהוא מעולם לא אפשר למישהו להיכנס לנבכי נפשו. כשהיינו יחד הרגשתי שפתחתי קצת את הדלת הזאת, רק מעט, אבל תמיד היה משהו כבד בצידה השני, משהו מסתורי שמנע ממני לפתוח אותה לרווחה. עד היום וסטון נשאר בגדר תעלומה.
"טוב, את לא תעשי עם זה שום דבר," גייב אומר בטון ענייני. לדעתי, לא ראיתי אותו רציני כל כך מעולם. "את אפילו לא תודי לו. לא אכפת לי מה תעשי בסיכה. לא מעניין אותי. תזרקי אותה, תמכרי באיביי... לא מעניין אותי. אני רק לא רוצה לראות אותך עונדת אותה, לעולם. ואני לא רוצה שתיצרי איתו קשר."
"ברור שלא אענוד אותה, גייב." בחיים לא. בכל פעם שאראה את השתקפותי במראה, אחשוב עליו. ואני בהחלט לא צריכה תזכורת מתמדת. גייב לגמרי צודק. אני צריכה לטאטא את העניין מתחת לשטיח ולהעמיד פנים שכל זה מעולם לא קרה.
אני בהחלט לא צריכה את הקטע הזה בחיי עכשיו.
