"הכתר הוא אני, וייסוריי שלי הם. להדיחני תוכלו מכל הדר, מלכות ותפארה, אך לא תיקחו את ייסוריי; עודני להם מלך."
"ריצ'רד השני" – ויליאם שייקספיר
הקדמה
קשה לתפוס שהעולם שבו חיית בעבר לא קיים יותר. לגלות שכל מה שהכרת השתנה בהינף יד, הפך זר.
מגע חולף.
חיוך חטוף.
יד שמושטת אל ידך, אבל לוחצת חזק כל כך שאתה יודע שהיא לעולם לא תעזוב.
העולם שבו חייתי התפוגג לאבק. שקרים וחצאי אמיתות איימו על כל מה שהיה לי, על כל מה שאני צריכה.
ואף על פי כן, צעדתי לקראת המלך שלי.
מאחוריי בערה אש הרסנית. להבות שעלולות היו להפוך אותי לאפר; להשמיד אותי. עבר טרגי שיכול היה להרוס אותי. רעב, הזנחה, פחד ובדידות.
צעד אחד קדימה היה מבול של אהבה, אהבתנו, שזיכך הכול, שהעניק תקווה לרבים כל כך, שלא ידעו אפילו מי אני.
הם לא ידעו עד כמה אני אכולת ספקות. פחדים. הם לא ידעו דבר על הרגעים האפלים ששרדתי, כשחששתי שלעולם לא אהיה טובה מספיק למישהו.
אבל הוא היה המלך שלי. ידו הייתה מושטת אליי, חיוכו ביקש ממני לבטוח בו.
האם את היית בוטחת?
האם היית מקריבה את כל מה שאת למען מלך הלבבות?
פרק 1
"תודה, תודה רבה, חבר'ה."
עיניי צרבו. רציתי לעצום אותן וליהנות מכמה רגעים של מנוחה בזמן שדייזי ישנה. אבל לא יכולתי. לא רציתי לראות את התמונה שנצרבה בזיכרוני. מבט ירוק כמו יער ננעץ בי מתוך מצולות של כאב. לא רציתי לזכור את נשיקת הפרידה שחרכה את לחיי.
להתראות, הנסיכה ליאה.
במקום זאת, ישבתי רכונה קדימה, ככל שחגורת הבטיחות אפשרה לי, ומתחתי את זרועותיי לעבר משענת הראש של מושב הנוסע. פטריק התבונן בי בחיוך מעבר לכתפו ומיהר להחזיר את תשומת ליבו לכביש. מולי – שבשבעים ושתיים השעות האחרונות הפכה מהחברה הכי טובה שלי לסלע האיתן שעליו נשענתי כשכל השאר נסחף בסערה – הרימה את ידה ולחצה את אצבעותיי.
שבעים ושתיים שעות.
שבעים ושתיים שעות, שבהן חשבתי שאיבדתי את בתי. שבהן איבדתי את הגבר שהתאהבתי בו. שבעים ושתיים שעות שבהן התקשורת הבריטית השתוללה כחיית טרף ושפכה את דמי בעמודי העיתונים.
הבטתי בעיתונים מאתמול שנערמו על רצפת מכוניתו של פטריק. ראיתי צילומים של אוליבר ושלי עומדים באולם הקבלה של בית החולים קינג'ס. בצילום אפשר לראות את פניו הרציניות, את ידו המחזיקה בי ברגעים שבהם הייתי בטוחה שכל עולמי חרב עליי.
אוליבר, יורש העצר הבריטי.
אוליבר, שאיזה מניאק בן זונה, שהיה באותו רגע בבית החולים מהסיבות שלו, צילם בטלפון הסלולרי כדי שיוכל למכור את הרגע. כדי שיוכל למכור את הצער שלי ואת התגובה של אוליבר אליו.
למה שיחזור אליי? הוא נצר למשפחת המלוכה, למען השם.
כשחשבתי על זה עכשיו, זה נראה כמעט מטופש.
עובדת בעמותת צדקה ונסיך. איזו כותרת מטומטמת.
הגנבתי עוד מבט אל דייזי ובחנתי את צבע עורה החיוור. בחוץ שררה עדיין חשכה. השחר טרם עלה. צללים נפלו על פניה שמדי פעם הוארו באור צהבהב של פנס רחוב.
"ליאה, אנחנו עוצרים באקסטר כדי שנוכל למתוח קצת את הרגליים ולשתות קפה," מולי הסתובבה אליי וחייכה.
מצמצתי בעיניי ונשענתי על המושב האחורי במכונית ה־ב.מ.וו של פטריק. לא רציתי לצאת ממנה. לא רציתי להיראות, לא באקסטר, לא בלונדון, לא בשום מקום.
שפשפתי את החזה וניסיתי להדוף את הכאב הצורב שהשתכן בתוכו לפני ימים. כאב שהופיע ביום שבו פגשתי אותו. הוא עורר בי תגובה שלא הכרתי בעבר. מאחורי הפנים הנאות הסתתרה חידה מסובכת שרציתי לפתור.
לפני שלושה ימים, כשנפרדתי ממנו, הרגשתי איך הכאב הזה הופך לעינוי בלתי נתפס.
ידעתי שטעיתי ברגע שהוא עזב. ניסיתי ליצור איתו קשר, לומר לו ששגיתי. יומיים של דממת אלחוט עברו, וההודעות ששלחתי נותרו ללא תשובה.
מאז, הפך הכאב כל נשימה לכמעט בלתי אפשרית. כל שאיפה וכל נשיפה הזכירו לי איך הרגשתי כשתמך בי בבית החולים, באותם רגעים נוראים כשחשבתי שדייזי מתה.
שני סוגי הכאב היו דומים בבירור, מלבד הבדל חד אחד. לא הייתי שורדת לרגע אילו משהו היה קורה לדייזי. אני יודעת את זה. לא הייתי יכולה להתקיים בעולם שבו היא איננה. אבל בלעדיו שרדתי, גם אם זה היה עינוי כמעט בל יתואר.
עשיתי טעות נוראה.
ניסיתי להגן עלינו, אבל לא הגנתי על ליבי.
באובססיה שיכולה להיות רק למישהי ממש מטורללת, אחזתי בטלפון החד־פעמי שהוא נתן לי והחלקתי את אצבעי על המסך. אין הודעות.
שמטתי את הטלפון בחזרה לתיק שלי והבטתי במולי שכיווצה את גבותיה.
עצמתי עיניים והטיתי את הראש לאחור על המשענת. עדיף להעמיד פני ישנה מאשר לראות את האהדה בעיניה של חברתי הטובה ביותר.
אהדה, כי אני, ליאה לורנס, בתה של נרקומנית, דיירת באחד משיכוני הרווחה העניים ביותר בלונדון, הלכתי והתאהבתי בנסיך.
עדיף לעצום עיניים.
עדיף לא לחשוב על זה.
יבבה חמקה משפתיי וראשי הלם.
עדיף לא לחשוב על שום דבר בכלל.
כנראה נרדמתי, כי ברגע הבא הרגשתי שמולי מטלטלת אותי בעדינות. חייכתי אליה לרגע מופלא אחד, לפני שכדור ההרס ניפץ שוב את החזה שלי.
"אימא?" קולה של דייזי לצידי גרם לי לנוע ולהזדקף.
"היי, מתוקה, התעוררת."
"אני ערה כבר המון זמן. פטריק נתן לי לשמוע את השירים של פרוזן."
פטריק חייך אליי חיוך שחצני. "אני ג'נטלמן אמיתי."
שלחתי לעברו חיוך קטן משלי. אחיה של מולי, שאלוהים יברך אותו, פלרטט איתי בנחישות במשך שנים. מעולם לא הקדשתי לו מחשבה, כלומר לא במובן האמיתי של המילה, והוא בכל זאת בא לעזרתי עכשיו. "זה מה שאתה. אני רואה את זה עכשיו."
לא הייתי צריכה להגיד את זה.
מבעד למראה האחורית ראיתי את החיוך שלו מתרחב. "כל מה שהיה צריך זה שאיזה אפס –"
"פטריק!" מולי חבטה בבטנו ואז הסתובבה אליי. "תתעלמי ממנו. הערתי אותך כי הגענו."
הצצתי מבעד לחלון, ואכן השמש שלחה קרניים ורודות וכתומות חיוורות שצבעו את השמיים. צללים של שחור ואפור קיבלו גוון תכלכל. "מה קרה לאקסטר?"
"העדפנו לתת לך לישון."
שפשפתי את פניי. נראה שנזקקתי למנוחה. לא ישנתי מאז שהתקשרו אליי מבית הספר של דייזי כדי להודיע לי שהיא לקתה בהתקף אסתמה כמעט קטלני.
מוחי הסתחרר, אבל ניסיתי לכלוא את המחשבות המתרוצצות וחייכתי אל דייזי. "איך את מרגישה?"
"בסדדדדר, אימאאא," היא משכה את המילים בחוסר סבלנות.
"מתוקה, ייקח עוד זמן עד שתהיי באמת בסדר."
היא לא הבינה את משמעותן של מילים כמו התקף לב. היא לא ידעה שהיה פרק זמן קצר שבו גופה הצעיר והקטן כמעט הובס.
"אבל אני מרגישה בסדר," היא הטתה את סנטרה. "אוֹלי התקשר?"
נרתעתי כמעט בלי שליטה.
"לא, דייזי." ידעתי שלעולם לא אשקר שוב לבת שלי. מעכשיו זו תהיה האמת ורק האמת. הסתרתי ממנה את העבר שלי במשך יותר מדי זמן. לפני שלושה ימים היא גילתה איזו אישה בדיוק הייתה אימי, כשקראה על כך בעמודו הראשון של עיתון. כישלון הורי ברמה הבסיסית ביותר.
"תבדקי בטלפון שלך," היא סימנה בראשה לעבר התיק שלי.
הושטתי את ידי לתוך התיק והפעלתי את הטלפון בלב כבד כעופרת. הרגשתי כאילו פיל צועד על הצלעות שלי.
"אין שיחות," הראיתי לה את המסך. לא הראיתי לה את ההודעה האחרונה ששלחתי לאוליבר, שבה כתבתי לו שפטריק ומולי לוקחים אותנו לבית משפחה ישן בקורנוול.
"מתוקה, אני חושבת שאנחנו צריכות להשלים עם העובדה שלא נראה אותו יותר."
המסכנה שרדה לא מזמן התקף לב. הסענו אותה במשך לילה שלם במטרה להוציא אותה מלונדון. נראה לי שאין הרבה טעם בלהמתיק את הגלולה. העולם הקטן שבניתי עבורה במשך שש השנים האחרונות נעלם כלא היה.
דייזי שילבה את זרועותיה, ושפתיה הקטנות והמשורבבות התהדקו בקו ישר. "לא. אני לא מאמינה לך."
נאנחתי. אני מניחה שזה מה שקורה כשאת מערבבת ילדה בת שש אובססיבית לסרטי דיסני עם נסיך אמיתי.
"קדימה, בואו נראה מה קורה בבית הזה," פטריק חילץ אותי מהמבוי הסתום. חייכתי אליו בתודה, חיוך קטן ודי פתטי, אבל לפחות הצלחתי לחייך.
"מה לא בסדר בבית הזה?" תשומת ליבה של דייזי הוסחה במהירות.
פטריק חייך אליה ופתח את חגורת הבטיחות שלו. "אף אחד לא גר כאן כבר הרבה זמן. הרבה דברים יכולים להיות לא בסדר פה."
מצמצתי והבטתי בקוטג' הקטן מבעד לחלון המכונית. ראיתי בתים במצב גרוע יותר, אבל העשבים שהשתלטו על הגינה הקדמית הקטנה הגיעו לגובה המותניים.
"אני אסירת תודה, חברים, באמת," בלעתי רוק במאמץ. "אתם בטוחים שלהורים שלכם לא אכפת שנהיה פה?"
"תאמיני לי, השמש בקורנוול לא מספיק קיצית בשבילם," מולי עיוותה את פרצופה – התגובה הקבועה שלה כשדיברה על משפחתה. "בואו, אני רוצה שתיכנסו פנימה. פטריק ילך לבדוק אם החנות עדיין פתוחה."
בטני התהפכה כשחשבתי על אוכל, לעולם לא ארצה לאכול שוב, אבל הנהנתי וחייכתי למען דייזי.
"אז, שנעשה את זה?" פתחתי את דלת המכונית ועצמתי לרגע את עיניי כשאוויר הבוקר הצלול אפף אותי. עקצוץ המלח עטף אותי, קריר וריחני.
זה בדיוק מה שנחוץ לנו.
נשאתי את דייזי במעלה שביל הגישה וחיכיתי שמולי ופטריק יפתחו את דלת הכניסה. הדלת, הצבועה בצהוב־שמש, נפתחה לתוך חדר קדמי קטן. הרצפה הייתה מרוצפת אבן טבעית, והתקרה הנמוכה בנויה מקורות עץ. אלמלא נתקפתי עיוורון ליופיו של העולם, הייתי המומה מבית החוף של משפחת אדמס. אבל כרגע, במצבי, כל מה שרציתי היה להיכנס עם דייזי בזרועותיי. ניסיתי לא להבחין יותר מדי בסובב אותי, וקיוויתי בטיפשותי שאצליח להתעלם מהנסיבות שהביאו אותי לכאן.
פטריק חייך והשליך את מפתחות הבית לתוך קערית שעמדה על שידה קטנה. הוא ודאי עשה את זה כבר כמה פעמים בעבר, כי המפתחות צנחו לתוכה בקול קרקוש מדויק. הוא זמזם משהו לעצמו ואז ניגש אל האח שבתוכה נערמו בולי עץ מבעוד מועד.
"חשבתי שאמרת שאף אחד לא משתמש בקוטג' הזה?" שיניי נקשו, אבל לא כי היה לי קר מדי או כי נזקקתי לאש שפטריק עמד להצית בגפרור הבוער שהחזיק בידו.
"פטריק התקשר לג'ני שגרה בהמשך הרחוב. היא מנקה את הבית פעם בחודש, אבל הוא ביקש ממנה לאוורר אותו קצת לקראת הביקור שלנו." מולי הביטה סביבה. עכשיו, כשהגענו, היא ופטריק נראו הרבה יותר רגועים. האם זה כי הם נמצאים במקום שהם אוהבים? או שאולי בגלל שהם כבר לא מסיעים במכוניתם נוסעת סמויה שהתקשורת מחפשת בטירוף?
"תודה." שוב עבר בי רעד. "אני יכולה להשכיב את דייזי באיזו מיטה?"
מולי הביטה בי בחיוך, אבל הוא רק העצים את הכאב בחזה שלי. "בטח. אני חושבת שהחדר הישן שלי מוכן," היא סימנה בידה לעבר פתח קטן שהוביל למדרגות. יכולתי לראות את המדרגה התחתונה מהמקום שבו עמדתי.
"החדר שלך?"
מולי צחקה. "את זוכרת שלמדתי בפנימייה עד ש... טוב, את יודעת?"
"כן," הנהנתי והעברתי את משקלי מרגל לרגל כשדייזי התחילה להכביד עליי.
"הפנימייה לא הייתה רחוקה. נהגתי לחזור לכאן לפעמים בסופי השבוע, במקום לנסוע לבקר את אימא ואבא," היא משכה בכתפיה באדישות, אבל אני הכרתי את מולי טוב.
"אני מקווה שלא הבאת אותי לבית אחווה?" ניסיתי להתלוצץ. "יש לי מספיק צרות על הראש."
"אני?" היא זקפה את גבותיה ואיכשהו הצליחה להפיג בכך מעט את החרדה שלא הרפתה מחזי.
התבוננתי בדייזי וראיתי שהיא שוב נרדמת. ליבי התכווץ. לא הייתי צריכה להוציא אותה מבית החולים, זו הייתה החלטה הורית גרועה, אבל הייתי חייבת לבחור: להוציא אותה מבית החולים או להשאיר אותה שם כשהתקשורת בחוץ וכולם בוהים בנו.
ובכל זאת...
"בואי, ניקח אותה לקומה העליונה ואז אתקשר לדוקטור פֶנְוִויק."
הנהנתי וצעדתי בעקבות מולי במעלה המדרגות. כבר דיברנו על כל זה. משפחת אדמס (בכל זמן אחר זה היה מעלה חיוך על שפתיי) הכירה רופא מקומי שיוכל לטפל בנו באופן פרטי. עוד דבר שאוסיף לרשימת החובות שלי לחברתי.
עלינו במדרגות הצרות. מולי צעדה בראש והובילה אותנו לחדר שקירותיו צבועים בסגול. מהחלון האחורי נשקפו הים והאופק, ובינם לבינינו הפרידה רק גינה. רגליי התחילו לכאוב, הרגשתי כבדות ואי־נוחות. רעדתי. חשבתי על כל הפעמים שבהן רציתי להיסחף בים, כשאימא מתה, ועוד קודם. ולאחר מכן, בימים האפלים של לילות ללא שינה ובכי תינוקת שריסק לרסיסים את כל החלומות שלי. ועכשיו, הים נמצא בקו הראייה שלי.
דמעה זלגה במורד הלחי שלי.
מולי התקרבה אליי כשהשכבתי את דייזי על המצעים הסגלגלים־אפרפרים. עמדנו יחד והתבוננו בנשימתה האחידה.
"כמעט איבדתי אותה, מולי." רעד עמוק טלטל את כתפיי.
"אבל זה לא קרה. היא כאן, איתנו."
דבריה של מולי היו צריכים למלא אותי שמחה. דייזי הייתה הדבר היחיד שאי־פעם רציתי, הדבר היחיד שעליו נלחמתי, הטעם לחיי. אבל עכשיו המילים הדהדו באוזניי חלולות וריקות. בפי עמד טעם אחר, משוגע לחלוטין, אבל איבדתי אותו.
"אני כל כך עייפה, מולי."
היא הרימה את ידה וחיבקה אותי בחוזקה. "לכי לישון קצת. נצא ללונדון רק לקראת הערב. אף אחד לא ידע שאת כאן, את מוגנת."
צללים נעו בחדר כשהתעוררתי. דייזי ישנה עדיין, צמודה אליי. נשמתי עמוקות ומילאתי את ריאותיי בריח שלה, כאילו שיננתי אותו ליתר ביטחון... לא הצלחתי לגרש את המחשבה האפלה, והיא רק הובילה אותי למקום מלא ייאוש.
קולו של פטריק הגיע אליי דרך הרצפה. "מולי, את לא יכולה לספר לה. פשוט תעזבי את זה."
"אתה מטורף? היא לעולם לא תסלח לי."
הקירות היו דקים יותר מכפי שהייתי מצפה מקוטג' ישן כל כך. המילים ששמעתי גרמו לי להתעורר לגמרי, ובכל מקרה, ידעתי שאני צריכה לרדת כדי להכין אוכל לדייזי. היא חייבת לאכול מסודר בתקופת ההחלמה.
"אני חושב שהוא עשה מספיק. אני מכיר אותה לא פחות זמן ממך, ואף פעם לא ראיתי משהו הורס אותה בצורה כזו. אפילו האימא המיותרת שלה לא פגעה בה ככה." הזדקפתי כששמעתי את קולו של פטריק. ההוא שעליו דיבר היה יכול להיות אדם אחד בלבד.
הורדתי מעליי את השמיכה וניסיתי לקום על הרגליים. דייזי השמיעה קול קטן והתגלגלה על הצד.
צעדתי בשקט לאורך המסדרון ועמדתי בראש גרם המדרגות.
"היא תראה את זה בעצמה, פָּאדי. אנחנו לא על פאקינג כוכב שבתאי."
"אני אנתק את הטלוויזיה ואקח אותה איתי ללונדון."
"אל תהיה אידיוט."
הייתי מצליחה להתגנב לסלון אלמלא החלקתי על שלוש המדרגות האחרונות ונפלתי על התחת. "שיט."
דממה ארוכה השתררה בחדר, ואז צץ מבעד לפתח ראשה הבלונדיני של מולי. "מה את עושה על הרצפה, לעזאזל?"
"על מה אתם מדברים?"
שפתיה התעוותו כאילו מצצה לימון, אבל היא מייד התעשתה והזעף נעלם מפניה. "אל תנסי להסיח את דעתי מהעובדה שנפלת על התחת שלך. פאדי! היא כנראה מרגישה הרבה יותר טוב, כי היא שוב נופלת."
נענעתי בראשי והכרחתי את עצמי לקום מהרצפה. "בלי שטויות, מולי. תגידי לי על מה דיברתם."
היא נאנחה בקול והצביעה על החדר הקטן שבו היא ופטריק דיברו. "דיברנו על החדשות."
הבטן שלי כאבה במשך זמן ארוך כל כך, שכבר כמעט שכחתי איך היא צריכה להיות במצב רגיל. עכשיו היא התכווצה כאילו מישהו קשר סביבה שרוך והידק אותו. "מה קרה?"
"אוליבר."
הקפתי את מולי כשרגליי נעות כאילו מעצמן. המוח שלי היה משותק. על המסך הופיעו מבזקי החדשות, ומבטי נצמד למילים על הפס האדום שנע בתחתית המסך: הנסיך אוליבר משמיע הצהרה כנה ומביע את התנצלותו בפני הציבור.
בהיתי במסך ופי נפער. הוא עומד להתנצל בגללי. הוא יתנצל בפני כל אותם אנשים – בגללי.
צנחתי לישיבה על השטיח הירוק, אך רגליי המשיכו לרעוד. "ראיתם את זה?" לחשתי.
"לא, זה עוד לא שודר."
מצמצתי. עיניי צרבו כאילו נכנסתי לתוך ענן של אדים רעילים.
אל תבכי. שלא תעזי לבכות שוב.
הדמעות זלגו בכל מקרה, ושנאתי כל אחת ואחת מהן.
"מותק, בחייך, את אפילו לא יודעת מה הוא הולך להגיד."
"הוא יגיד שאני הייתי טעות, וזה לא יהיה שקר, זו הייתה טעות איומה."
"אז אל תצפי בזה, תעזבי את זה." ידעתי שמולי מדברת בהיגיון, אבל ידעתי גם שאצפה בזה בכל מקרה. כמו פרפר שמתקרב קרוב מדי לנורת חשמל וחורך את כנפיו, כך אני אצפה באוליבר כשיגיד לכל העולם איזו טעות גדולה עשה כשהתאהב במישהי כמוני.
תחבתי את ברכיי מתחת לסנטרי, בעיקר כדי שיפסיקו לרעוד, וחיכיתי.
וחיכיתי.
עד שפניו מילאו את המסך, והחזה שלי כמו ספג מהלומה ממתאבק בלתי נראה במשקל כבד. הבגדים המחויטים שלבש בדרך כלל הוחלפו בטי־שירט כחולה ובג'ינס כהים, לא שונים בהרבה מהבגדים שלבש לפני ימים ספורים, כשהיה איתי בבית החולים.
כאב לי לראות אותו. הוא היה יפה מדי.
ציפיתי שהוא ישמיע הצהרה ובזה זה ייגמר. במקום זאת, המגיש של חדשות עשר ישב מולו במקום שנראה כמו חדר עבודה. ידעתי שהם לא נמצאים בברמונדזי או בגילפורד. יכולתי רק להניח שיורש העצר יושב בחיק המשפחה, בארמון סט. מארק.
"עברו עליך כמה ימים מעניינים מאוד, הנסיך אוליבר?" שאל הגבר המבוגר והמפורסם, שאת שמו לא זכרתי.
אוליבר הישיר את מבטו אל המצלמה, ועיניו הזוהרות ננעצו בתוך נשמתי. לא יכולתי להסיט את עיניי מהמסך. לא רציתי להסיט אותן.
מיליון מיתות חיכו לי במילים שידעתי שהוא חייב לומר, אבל ישבתי, מוכנה ולא מסוגלת להפנות את פניי.
לעולם לא אוכל להסיט את מבטי. הצטערתי שלא הייתה לי הזדמנות להגיד לו. הייתי צריכה להגיד לו.
שלוש מילים פשוטות שלא אמרתי.
