"הספר לבלוב אחרון דן בתנועת השומר הצעיר בפולין בין קיץ 1944 לקיץ 1950. במשך שנות קיומה של התנועה הפולין הקומוניסטית נאלצו ראשיה להתאים את צעדיהם לצורכי החברה היהודית בפולין ובייחוד לצורכי צעיריה, לדרישות הממשל המקומי ולציפיות של הנהגת התנועה בארץ-ישראל. דילמה זו עמדה בבסיס הקיום היהודי בפולין שלאחר המלחמה. פרק זמן זה התאפיין בסוגיות מכריעות שנגעו לעתיד היהודים בפולין: הבחירה בין ההגירה מבית הקברות של יהודי אירופה ובין הרצון לשוב ולבנות את החברה היהודית בפולין ; בין המאמץ לשמר את הגופים הפוליטיים היהודיים שהיו לפני השואה ובין השאיפה להשתלב במערך הפוליטי של המשטר החדש, וכן שאלת המשך קיומן של מערכות יהודיות נפרדות במדינה שבה חוסלו כל המערכות העצמאיות. לאחר שחרורה של פולין פעלה תנועת השומר הצעיר בשלוש מערכות חופפות: תנועת הנוער, ארגון פוליטי-מפלגתי ושלוחה של ארץ-ישראל בניכר. ריבוי פנים זה חידד את התהפוכות שעברו על יהודי פולין, על המשטר שלה ועל היישוב היהודי בארץ-ישראל. בתום המלחמה היה ניסיון לשקם את החיים היהודיים בפולין אך הוא נקטע באכזריות בסדרה של פגיעות ביהודים, ששיאן היה הפוגרום בעיר קיילצה ביולי 1946". ; בתגובה נסו היהודים מפולין בעזרת ארגון הבריחה, עד שלקראת סוף 1946 היה נדמה כי הקיץ הקץ על שארית יהודי פולין. ואולם באביב 1947 חלה התייצבות חברתית של היהודים במדינה, ובתוך כך גבר המאבק הפוליטי על השליטה בקרב הציבור היהודי. התמורות יצרו צורך בשינוי מתמיד של עמדות פוליטיות ובגיוון המסגרות הארגוניות של יהודי פולין. פעילות התנועה נמשכה עד ראשית 1950 אולם היא נקטעה עקב המלחמה הקרה בין הגוש הקומוניסטי ובין מדינות המערב. תנועת השומר הצעיר הייתה הפיקדון שדור גיבורי השואה הפקיד בידי הניצולים, וכל קיומם היה הבטחה לשוב ולהקים את התנועה בארץ-ישראל".